איך הכל התחיל

אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת!
נדוש, כולם עושים על זה, אבל היה לי מוזה! אני לא יכולה לעצור כשיש לי מוזה. בגלל שזה נושה כזה לא מקורי, אני אכתוב חוץ מזה עוד שני פרקים ואם אני אבין שאף אחד לא קורא אותו, אני אעלץ לא להמשיך לכתוב אותו. תיהנו כולם!

--

הארי פתח מעטפה ענקית ומלאה שמצא בתוך בנק גרינגוטס, בין שובלי המטבעות.

להארי פוטר בלבד! היה רשום על העטיפה, הארי פתח אותה ולא האמין למראה עיניו. היו שם אלפי גיליוני קלף מסודרים בזה אחר זה וממוספרים למקרה שיתבלגנו לו כמה מהגיליונות. היה שם גם דף קטן שהסביר: הארי, את המעטפה הזו כתבתי אני וגם כמה חלקים של אבא, שהחלטתי להוסיף. אני לא יודעת אם נצא בשלום מן המלחמה הזו, אבל אם אתה רואה את זה, זה אומר שבכל זאת קרה לנו משהו. כאן כתוב בדיוק, אבל בדיוק מה קרה בין אביך לביני בשהותנו בהוגוורטס. אני מקווה שתיהנה לקרוא אותו. לילי.

שם: לילי אוונס.
מקום לידה: בריטניה.

עיר מגורים: מנצ'סטר.

תאריך לידה: 15/6/68

מס' ת.ז.:015850688

מין: נקבה.

קטגוריה: קטינה.

תמונה:

הסתכלתי בפעם המי יודע כמה על תעודת הזהות שלי, על התמונה המהממת שלי עם השיער המקורזל והשופע, העיניים הירוקות והחיוך שובר הלבבות ונאנחתי בסיפוק.

"מי היה מאמין שהבת שלי בת עשר!" אמרה אמא באושר.

"אמא, גם אני בת עשר!" התלוננה פטוניה בקול הצפרדעי המגעיל שלה.

"כן, כן, מה שתגידי פטי." מלמלה אמא בחוסר חיבה גלוי.

אצלנו, באנגליה, מקבלים תעודות זהות בגיל עשר, ומלפני חצי שנה בדיוק, היה יום הולדתי העשירי. בקיצור, חזרנו הביתה מהמועצה האזורית שהגישה לנו את תעודות הזהות לבני שנת 68.

אולי רק היה נדמה לי, אבל כשקראו בשמי היו המון מחיאות כפיים. יותר משהיו לכל אחד אחר. אני לא יודעת למה, או איך, אבל תמיד כשהייתי בקרבת מבוגרים הם היו שמים לב אלי, לנוכחות שלי, היו אומרים שיש לי קסם אישי. ובמבט לאחור, פטוניה תמיד הייתה כמו הצל שלי. וראו את הקנאה בעיניה.

שאר השנה עברה בנעימים. הציונים שלי תמיד היו מעל 95 וכל המורים, כמובן, היו גאים בי מאוד. זו הייתה תקופה מאושרת בחיי.

חמישה עשר ימים לפני סוף השנה היה יום הולדתי האחד עשר ולצערי גם של פטוניה כי איכשהו, אלוהים החליט להוליד אותנו תאומות (לשמחתי לא זהות), הגיע לי מכתב משונה. פתחתי אותו, ואני לא אפרט, אבל היה ש משהו משונה מאוד על קסמים.

זרקתי את המכתב לפח.

"מה זה?" שאלה אמא.

"סתם פרסומת כנראה."

למחרת קיבלתי מכתב דומה וכך גם ביום שאחריו.

"לפח אמרתי ביום השלישי, די מרוגזת. אנשים לא צריכים להטריד אותך בצורה כזאת. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

כשפטוניה פתחה א הדלת, עמדה בחוץ אישה יפהפייה, דקת גזרה, פנים מטופחות, שיער חום-דבש בהיר שאסוף בפקעת לאחור ועיניים ירוקות-כחולות עם ניצוץ לא מוסבר.

"שלום...?" פטוניה אמרה.

"שלום עלמתי," ענתה בקול מאופק, "אני מניחה שאני מדברת עם העלמה אוונס?"
"יש שתיים כאלה." פטוניה אמרה בקול חמוץ.

"לילי אוונס?"

"לא אני אחותה. לקרוא לה?"

"אעדיף להיכנס ולדבר עמה בפנים." אמרה האישה.

"אוי אני מצטערת על חוסר הנימוס. היכנסי, בבקשה!" אמרה פטוניה בחוסר נימוס מופגן.

אמא שלי עשתה פרצוף והלכה להציל את המצב. "אני מצטערת על קבלת הפנים הקרה," עיניה הביטו בסטייה על פטוניה, "רצית משהו?"

"אכן," ענתה האישה, "בואי נשב ואסביר לך הכל.  אם רק תוכלי לקרוא לביתך לכמה רגעים."

התקרבתי מבוישת אך סקרנית לעבר הסלון, שם ישבו אמא והאישה היפה.

"שלום לך יקירתי," אמרה האישה, "אני מינרווה מקגונגל, אז לצורך העניין קראי לי גברת מקגונגל. בימים האחרונים קיבלתי מכתב דומה לזה," היא הראתה את המכתב ההוא, עם הקוסמים והחיות, "הלא כן?"

"כן, גברת מקגונגל. חשבתי שזו סתם פרסומת." אמרתי.

"אז בואי ואסביר לך את משמעות המכתב. את מכשפה." היא אמרה ברשמיות.
"אני לא רוצה לערער על דברייך, גברת מקגונגל, אבל איני חושבת שאני כל כך רעה. כשחושבים על זה, אני חושבת שאני לא רעה כלל."

"אז ברצוני לבשר לך, שאת אכן מכשפה. ומכשפות הן לא רעות כמו שאת מדמיינת, רשמנו אותך לבית ספרינו הוגוורטס שם תלמדי לעשות קסמים בעצמך, על הקסם וכל מה שקשור בו." אמרה.
"למה שמישהו יפתח בית ספר לקסמים? אתם עד כדי כך חסרי חיים? אם אני רוצה להיות קוסמת אני יכולה לעשות קורס." הבנתי שאני מנהלת את השיחה הזו לבד. הסתכלתי על אמא. היא ישבה חיוורת על הספה, רועדת כולה. חיכיתי רגע, שתוסיף כמה מילים להגנתי, אבל זה לא קרה.

"ליל, היא... היא לא... לא משקרת. יש לך יכולת קסם. קיבלנו מכתב שלושה ימים אחרי שאת ופטי נולדתן. לא האמנתי לו, אבל זה נכון." היא אמרה, כשאיכשהו היא מחווירה עוד יותר.

כבר לא יכולתי להתחמק. אני יודעת,  אולי זה נכון, אבל זה לא הגיוני. "אני מצטערת אם זה נשמע גס, גברת מקגונגל, אבל אם לא אכפת לך, אשמח לראות הוכחה לכך שזה אמיתי." אמרתי בקול אדיש.

"היא חייכה אלי, הוציאה משרוולה שרביט, מלמל כמה מילים ולאחר מכן, המכתב שעדיין היה בידי התנועע עד שחמק ממני וריחף באוויר, בכיוון שרביטה של גברת מקגונגל.

ואוו.

"אוקיי, יש קסמים בעולם הזה," חשבתי אם כבר אז כבר, אם אני כבר הולכת לשם, למה לא לזרום עם הרעיון? "מתי אני הולכת לקנות את הספרים? והציוד? והשרביט? אני כמאט בטוחה שאני גם צריכה אחד... ואיפה?" לא היה לי אכפת להשאיר מאחור את כל מה שבניתי סביבי- את חיבת המורים, החברים, הכל, בעצם.

אמא גיחכה בשקט. "רק בשביל הספרים היא תסכים ללכת לשם." מלמלה.

"בעוד שבוע מהיום אבוא לאסוף אותך ונלך לקנות הכל." הבטיחה גברת מקגונגל.

"מחכה בקוצר רוח."

***

אני לא מאמין! ג'יימס כבר הולך לבית ספר של גדולים!" אבא מחה דמעה שלא הייתה קיימת.

"אבא, זה בסך הכל בית ספר. אתה לא צריך להתרגש כל כך." אמרתי.

הכל כבר היה מוכן למחר, היום הגדול. את סיריוס אני אפגוש כבר ברכבת.

***

נסענו ברכבת. לא הכרתי שם אף אחד פרט לאיזה מישהו בשכונה שלי. קרצי אמיתית, מה אני אגיד לכם. נדבק אלי כמו דבק. כולם נראים כל כך בטוחים כאן...

המצנפת התלבטה קשות ואני רעדתי תחתיה.

הממ... בהחלט הרבה שכל, וחישות ולא קצת אומץ. מה יהיה הכי טוב בשבילך?

עוד לא הבנתי את הקטע של הבתים ולא הייתה לי עדיפות משלי

"גריפינדור!" המצנפת צעקה.

***

עברו ארבע שנים של אושר מתמיד. הכרתי חברות חדשות, המורים אהבו אותי ואהבתי מה שלמדתי. ואז... אז הכל התחיל.

		הפרק הבא