שנה מיוחדת במינה...

הפרק כתוב מנקודת המבט של לילי. תינהו! J

הרכבת נעצרה וריאן העיר שכדאי שהם יצאו מהר, כדי לתפוס את הסירה הכי שווה.
"הסירה הכי שווה?"
"כן, את יודעת, כאלו שנשוט איתן להוגוורטס." הוא הסביר.
"אה.. כן בטח," הסכמתי. "אבא שלי סיפר לי עליהן." סיימתי. הוא הנהן ומיהר לעמוד. "בואי." הוא אמר ושלח יד לעברי.
יצאנו מדלת התא ונידחפנו בין ההמונים.

"שנה ראשונה אלי! שנה ראשונה אלי!" ראיתי מזוית עיני שבחוץ עומד ענק גדול שניסה לרכז אליו את התלמידים בני גלי. הייתי כבר קרובה לפתח, ילדים דחפו אותו מלפני ומאחור. הינה, אני ממש שם. קפצתי מהרכבת והלכתי לכיוון כול התלמידים בשנתי.
"כמה ילדים יש, נכון ריאן?" שאלתי. "ריאן?" הוא לא היה שם. "ריאן!" קראתי. טוב, אני אשמור לו מקום. 

"לילי פוטר החמודה! אני היה זה שהביא לך את החיתול הראשון!" הענק קרא לעברי. זה היה האגריד! "האגריד!" צעקתי ורצתי לחבק אותו. "שלום לך, ילדונת." הוא חייך בחום.
"הינה את!" היסתובבתי וראיתי את ריאן רץ מיתנשם ומתנשף. "איפה היית?" הוא שאל. "ו-ולמה זה מה שאת עושה?" הוא שאל והעביר מבט לכיוונו של האגריד.
"טוב, אני-אני כדאי שאני ימשיך לרכז את כולם." האגריד הפטיר ואסף ילדים שירדו מהרכבת.
"איפה היית ריאן?" שאלתי.
"את לא תאמיני מה קרה לי..." הוא מילמל.
"ספר כבר! למה אתה מחכה!" האצתי בו.
"א-אני הלכתי אחרייך ברכבת, ואז כמה ילדים דחפו אותי אחורה-"
"הם יהיו בסלית'רין.."
"מה?"
"אה, כלום, תמשיך תמשיך..."
"כן, טוב, ואז נפלתי והייתי אחרון שנישאר ברכבת כמעט, היו ילדים כמה קרונות מאחורי. אבל-אבל אז ראיתי, לא יודע מה היא עשתה שם, ראיתי את, ראיתי את הגברת השמנה

שמכרה ממתקים שמה קודם, ראיתי אותה, והיא, אני ראיתי אותה..." הוא גמגם והתנשם כול הזמן.
"מה ריאן, מה?"

"היא... לא היה את העגלה, והיא היתה נראת מוזר פתאום.. אבל היא לא ראתה אותי. והיא היסתובבה מהר מאוד, כמו קרוסלה, ואז היא הפכה ל.. ל..."
"נחש!" שמענו צרחה מתוך הרכבת.

הפרק הקודם