אלי אנדרסון ופרח האיזון

ב"ה

*** אני משאיר את זה רק בשביל הנוסטלגיה, הקריאה באחריותכם בלבד. D: ***

זהו לא פאנפיק, אין לזה פאנדום, זה סיפור.
אני ואביגיל (avigail davidi) כותבים אותו יחד.

פרולוג

אתם, בני האנוש, אינכם רואים הכל כמו שאתם חושבים שאתם רואים.

בכדור הארץ, 'עולמכם' - כפי שאתם קוראים לו - קיימים עוד הרבה יצורים חיים מלבד בני אדם וחיות, שרק המאמינים בהם מסוגלים לראותם, והאנשים המאמינים הללו מעטים.

למשל, האלפים; קשתים מעולים בעלי אוזניים מחודדות. וכשאני אומר 'מחודדות'... אני מתכוון מחודדות. או ערפדים - הם אוהבים דם. ושום גורם להם בחילות. (כך אני חושב, לפחות.) גמדים הם טיפוסים של גרזנים, והם בדרך כלל זועפים, זהירות!

אני ראיתי אותם, את כל היצורים האלה, ואני בן אנוש. ישנה רק עוד בת אנוש אחת שאני מכיר, שהצליחה לראות אותם. תכירו את אלי.

ישנו צמח נדיר במינו, השומר על איזון בעולם.

זה נשמע בטח טיפשי - איך פרח יכול לשמור על איזון?

ובכן, אתם - בני האנוש - רואים את האיזון יום ביומו.

הרי ראיתם פעם ערפד הולך ברחוב וטורף בן אדם?

מובן שלא.

לולי הצמח, דברים כאלה היו קורים.

לצערם של הערפדים הם צריכים לטרוף חיות בלבד, בהתחשב בכך שהאנשים המאמינים בהם מעטים מאוד בימינו.

המאמינים.

אנחנו קבוצה קטנה שמפרה את האיזון. ברגע שאנו מאמינים בזה, האיזון לא מגן עלינו יותר.

אנחנו רואים אלפים, וערפדים וגמדים, מידי יום ביומו. והיצורים 'מהאגדות' מסוגלים לפגוע בנו. הו, בהחלט.

ואנחנו גם יוצאים למסעות מסוכנים.

תפקידם של המאמינים הוא לשמור על האיזון.

* * *

"אוי-מיי-גד!" צרחה אלי, מתחילה לרעוד.

זה היה ערפד.

ולא הערפדים שהיא דמיינה כמו אלה מדמדומים של סטפני מאייר. לא המושלמים, לא היפים, לא חלקים וקשים כמו פסל משיש.

הערפד הזה היה מזעזע, מגעיל כל כך...

וכן, הוא ניסה לטרוף אותה.

הוא צעק משהו כמו, "אוו, אז הנה הארוחה החמקמקה שלי... ומי פה לציד - אוי, למען השם, אני לא סובל אלפים!" בעודו מצביע על חברה למסע, האלף.

מה, ודם זה יותר טוב? דם זה טעים?

נראה היה כי הערפד הזה לא עומד לפגוע בחברה האלף, או בגמד, אלא באלי.

כמה מסוכן זה להיות בת אנוש, ועוד אחת מאמינה, חשבה אלי ברעד.

הערפד התקרב לגרונה בשיניים חשופות.

הוא התכוון להרוות את צמאונו בדמה, עד שלפתע הוא השתנק.

"לעזאזל... מה... לכל הרוחות..." הוא השתנק בין מילה למילה.

ואז הוא נסוג צעד לאחור, וברח על נפשו.

אלי הסתובבה אל חברה האלף, שעמד מאחוריה במבט שואל.

"שרשרת המזל שלי! היא הבריחה את הערפד!" קרא.

היא צחקה. שרשרת המזל.

"שרשרת השום שלך, אולי," אמרה ונשמה לרווחה.

הוא הסתכל עליה במבט של 'ככה את מודה לי?'

"תודה לך שרשרת!" הודתה לשרשרת בעודה מביטה בה. "מואה מואה!" נישקה אותה בקולניות.

אוי, יאק.

"איכס!" קראה, וניגבה את פיה. "תזכיר לי פעם הבאה, ששרשרת המזל שלך היא בעצם שני ראשי שום מכוסים בבד!" 

היא ניגבה את שפתיה בגב ידיה בשנית.

האלף נירא עצוב. להם אין חוש הומור. אין רגישים מהם, האלפים.

"סליחה, ותודה." אמרה בשקט.

"יאללה, בואו כבר, צריך למצוא את פרח האיזון, ולגלות מי הארורים שגנבו אותו!" קרא הגמד.

הנה, פקעת עצבים.

"יאללה, נזוז."

* * *

כמה ימים קודם לכן

"אלי!" קרא האלף, "אני לא יכול לשחק עכשיו, יש מועצה חשובה ואני חייב להשתתף בה! וגם את."

"אני?" שאלה בפליאה, "אבל תמיד שרציתי להשתתף אמרת שאני לא נחוצה ולא צריכים בת אנוש למועצת הזקנים האהבלים."

"הזקנים החכמים!" תיקן אותה בכעס. "ובכל אופן," קרא, "עכשיו, את נחוצה. משהו נורא קרה."

* * *

נקודת מבט: אלי

"מסע? רק אנחנו? מגניב!" קראתי.

"אתם צריכים לחפש את פרח האיזון שנגנב, ולהחזירו לפה בשלום."

כן, כן אידיוט תפסיק לחפור. תמיד חשבתי שזקנים סנובים הם מטומטמים וצדקתי.

"יאייי!" קראתי. "קדימה אלף, קדימה גמד, בואו תנו חיבוק!"

תפסתי את האלף והגמד וחיבקתי אותם חיבוק מוחץ.

"איייי!" קרא הגמד, עצבני כתמיד.

"אני שונא חיבוקים!" אמר האלף.

"טוב, די לקשקש," אמרתי. "בואו נצא לדרך."

יצאתי מן האולם, הדלתות נטרקות מאחורי.

"בהצלחה!" שמעתי קול זקן מרוחק.

אהבת? דירגת, נרשמת והגבת!

		הפרק הבא