בין כל השיעורים שלי מצאתי זמן ורעיון מקורי לפיק על רונמיוני,אנג'יו (:
====
הרמיוני גריינג'ר ישבה בספרייה וניסתה להסביר למה משמשים דודאים.נו!היא זוכרת!מה קורה לה?משהו שקשור בחדר הסודות...באיבון...מה? הדיו שעל הנוצה שלה התייבשה והרמיוני טבלה נמרצות את הנוצה בקסת הדיו שלה עד שהקסת כמעט נפלה.הרמיוני פיהקה בעייפות.לא משנה,היא כבר תגיש את החיבור הזה מחר...מאיזו סיבה מסתורית,כל דבר פורח לה מהראש.נו טוב,כמעט כל דבר.כל דבר חוץ מנער ג'ינג'י ומנומש בשם רון וויזלי.היא ידעה שהיא אוהבת אותו.מהשנייה שפגשה אותו,ברכבת האקספרס להוגוורטס.היא ניסתה להתנשק עם ויקטור,אבל כשהתנשקו,לא היו הניצוצות שתמיד רצתה שיהיו...זה היה מין משהו מאולץ כזה,הרי היחסים שלהם חייבו את זה.אבל הרמיוני לא נהנתה.אפילו בזמן הנשיקה היא חשבה על רון.
רון וויזלי שיחק בעצבנות בפריזבי נושך.הוא ידע שיש לו עבודה להגיש על דודאים לספראוט,אבל חרף אזהרותיה של הרמיוני,הוא בחר להתבטל ולהירגע.אבל הוא בכלל לא נרגע,הוא סתם התבטל. היה לו משעמם.הארי היה בעונש אצל סנייפ.הרמיוני בספרייה,בטח שוקדת במרץ על העבודה על הדודאים.מה השעה?רק שמונה בערב...אבל הארוחה מתחילה...הוא ירד לארוחה,לאולם הגדול.הוא ישב בשולחן גריפינדור,ליד אחותו הקטנה. "נו...איך היחסים ביניכם מתקדמים?",שאלה ג'יני ללא הקדמות. "טוב",ענה רון ולא פירט. הוא העמיס על צלחתו רביולי עם בטטה ודג מלוח ואכל בשקט.אחר כך הגיעה המנה העיקרית,אבל באורח פלא,רון בקושי נגע בסטייק המגרה שהיה לפניו,בעוד ג'יני טרפה עוף ביין. "זה לא טעים לך?",היא התפלאה,והוא לא ענה. כשהגיע הקינוח רון כמעט לא שם לב.המחשבות על הרמיוני פילחו אותו כמו סכין חד.לאחר 10 דקות,ג'יני קראה,"אתה רוצה לאכול קינוח או לא?!" "בטח",ענה רון,לקח סכין וניסה לפרוס את הפרוסה אחרונה מעוגת השוקולד שהייתה לפניו.ידו נתקלה ביד חמימה ורכה,והוא פלט קריאת תדהמה. "הרמיוני?!הייתי בטוח שאת בספרייה",הוא מלמל. "בסוף הייתי עייפה.לא יכולתי לעבוד ככה",אמרה הרמיוני חלושות. "אני רעבה!" "אני רעב!" שניהם אמרו יחד והסתכלו אחד על השני בתדהמה. "קח אתה..." "קחי את..." הם שוב מלמלו בשקט יחד.דבריהם נבלעו יחד עם כל הפטפוטים באולם הגדול.שניהם תקעו את המזלג במהירות בעוגה,והכניסו אותה לפיותהם. לפתע,הם הרגישו זאת.את הבל פיו המתקתק של האחר...את הנשיקה המענגת....שפתותיהם נצמדו אחת לשנייה בלהט,ולא היה להם אכפת שלפחות 1000 תלמידים מסתכלים עליהם.לבסוף הם נתקו זה מזה לקול שריקותיהם של השאר. "אז זה הטעם של האהבה...",אמרה הרמיוני וחייכה. "כן,זה הטעם של האהבה.טעם של שוקולד",חייך רון בחזרה.
|
|
|
|
|
|
|