וולדמורט

פרק ראשון/וולדמורט-אבא?

אי שם ברחוב 'אנירשע מואהאהאהא' פינת 'חדי הקרן המקורננים' שוכן לו בית שחור. על הבית השחור יש שלט אדום ועליו כתוב -כאן גר שליט העולם זה שאין לנקוב בשמו אדון האופל מר וולדמורט.-
לדעת רבים שלט כניסה זה ארוך מדי ומטופש.
הרבים שלדעתם שלט כניסה זה ארוך ומטופש כיום בקבר.
יום אחד, בשעת ההתגברות על ההנג-אובר של אתמול, נשמעה דפיקה על דלת בית זה.
מקרה זה של דפיקה היה חריג מאוד, כי מי ירצה להיכנס לביתו של שליט העולם זה שאין לנקוב בשמו אדון האופל מר וולדמורט?
ווולדמורט התלבש, לקח את השרביט ופתח את הדלת.
לפניו נגלתה נערה מתבגרת עם שיער שטני ופסים ורודים בשיער. עיפרון שחור היה מרוח בקפידה וכובע גרב על ראשה. היא לבשה סגנון מוזר של מדי הוגוורטס ומכתב היה מחובר בסיכה לחולצתה.
"מי את?!" התרעם וולדמורט. אירוע זה היה נדיר, וכנראה הוא היה רק בגלל שהוא עוד התאושש מההנג-אובר, אם לא, הנערה כבר הייתה מתה.
היא הוציאה את המכתב והושיטה לו אותו.
וולדמורט לא חשב פעמים ופתח את המכתב, בתוכו היה קלף שעליו נכתב בדיו סגול:

"טום וואנדרולו רידל היקר.
אני יודעת שהיום אתה וולדמורט,
אבל פעם היית טום וואנדרולו רידל, וממש חתיך.
אולי אתה זוכר אותי-
דומיניק בלאנק.
הייתי איתך בשכבה.
כשהיינו בשנה השביעית הסתובבה שמועה שאתה בתול או הומו,
וכל הבנות כמובן התאכזבו.
אבל הייתי נחושה בדעתי להשיג אותך.
לכן, בנשף הסיום, כשהיית שיכור, פיתתי אותך בעזרת הרבה אלכהול וסמים. בוא נאמר שגאלתי אותך מבתולייך.
ובכן, נחש מה? נכנסתי להריון.
תכיר את הבת שלך, מילאנה בלאנק רידל.
היא שלך עכשיו.
אם תסרב לקחת אותה- אני מצפה למזונות ופיצויים.
בחיבה,
דומיניק בלאנק.
נ.ב: מצורפות הוראות איך לטפל בה בצד השני."
וולדמורט הפך את הקלף ולא ראה דבר, הוא סובב את הילדה ושם היה עוד פתק.

"לא להאכיל כלל, תן לה כסף והיא תסתדר.
|איסור הריגה!|
לא לתת מחמאות, זה מטפח את האגו שלה.
להרחיק ממחבתים ומאש, או מכל דבר שעלול לעלות באש.
לתת את השרביט רק בפיקוח.
להרחיק מנחשים וממפלצות דמויות נחשים.
לספק לה גלולות נגד הריון באופן תמידי.
בלי קעקועים, בעיקר לא של הצד האפל.
בלי עגילים.
לקחת לכל מקום אליו אתה הולך.
לא לבקר אותה בהוגוורטס.
לשמור שלא תעבור לצד הטוב, או רע, בעצם לשלול ממנה כל דעה או זכות בחירה.
סוף."
וולדומורט היה בשוק לרגע. ואז חייך כמיטב יכולתו. "מילאנה, הא?"
"בטח, משתגיד, אבא," ענתה בשעמום.
"היכנסי..."
מילאנה נכנסה חסרת פחד לבית. התחושה הראשונה שעברה בה הייתה תדהמה.
"איכס! כאן אתה גר?"
"מה רע?"
"אולי שכל הרהיטים עשויים מגופות ערומות? כאילו... אני מכירה הרבה אנשים עם פטישים מוזרים. אבל זה ממש דוחה."
וולדמורט התחיל לזעום.
"וקירות בצבע אדום ושחור זה גועלי. אתה ממש חייב לעצב מחדש."
הוא אחז טוב בשרביט שלו.
"איפה השירותים?"
וולדמורט נרגע קצת. "בחדר השלישי מימין."
היא הלכה לשם בצעדים נחושים. וולדמורט גירד את ראשו הקירח ותהה, "אבל חשבתי שהרהיטי גופות ימצאו חן בעיניה. אני ממש אוהב אותם."
היא חזרה וטרחה להעיר, "נייר טואלט עם פרצוף של תינוק. יאכס. זה הפיצוי על זה שתינוק הביס אותך?"
וולדמורט כיוון אליה את השרביט בכעס.
מילאנה נשארה אדישה. היא הרימה את שרביטה ואמרה בקול אדיש; "קרושיו, אבא, קרושיו."
וולדמורט התפתל מכאבים ונפל על הרצפה.
"בדיוק, אבא. אני השולטת בבית הזה, לא אתה. אנחנו נעצב הכל מחדש. אתה תעשה מה שאני אומרת לך. ירשתי ממך לא מעט דברים."
מילאנה שחררה את הכישוף וולדמורט לחש, "איזו מין מפלצת יצרתי?!"

לאחר יומיים הבית היה עליז יותר. במטבח היה אוכל אכיל, בסלון היו רהיטים מעץ והנייר טואלט היה חלק.
הקירות נצבעו בורוד ולבן והשלט בכניסה תוקן.
כעת היה כתוב עליו:
"ביתם של שליט העולם אדון האופל שאין לנקוב בשמו מר וולדמורט וביתו מילאנה דומיניקה בלאנק רידל."
לאחר התעקשות נוספת, השלט שונה שוב ל"כאן גרים בכיף שליט העולם אדון האופל שאין לנקוב בשמו מר וולדמורט וביתו מילאנה דומיניקה בלאנק רידל." כי מילאנה לא רצתה שיחשבו שהם מוזרים.
ואפילו נוסף שטיחון בכניסה שהוסכם על שניהם-
"Welcome. Prepare to die."