כל סוף הוא התחלה חדשה

"זהו", חשב. הוא מת. מת, מת לחלוטין, נשמתו פרחה מן העולם.

הוא נזכר ברגעיו האחרונים... הוא יתגעגע לעולם שאותו עזב. הוא יתגעגע לכולם... אפילו לפוטר, וויזלי

וגריינג'ר, שראו אותו גוסס למוות בצריף המצווח. לאחר שקלט מה הוא אומר, התנער מיד ממחשבות אלה.

כעת, העדיף להתרכז במקום בו הוא נמצא. מקום חשוך, סגור ומחניק.

כמה השתוקק להיחלץ מתוך העלטה שעטפה אותו.

לפתע נראה אור מרחוק. אור בוהק, מסנוור. "מהיכן זה מגיע?", תהה.

הוא החל ללכת לכיוון האור. הוא הלך, והלך, עד שמצא את עצמו עומד ליד דלפק בבניין שנראה כבית מלון.

" אתה מתכוון לקחת את המפתח של החדר או שאתה מעדיף להמשיך ולבהות פה כל היום?", שאלה אותו

האישה מאחורי הדלפק.

" אממ...", הוא השיב, מאחר שלא היה בטוח כיצד להשיב.

" אני מניחה שתעדיף לקחת את המפתח", נאנחה האישה מאחורי הדלפק.

"שם?", שאלה.

"סוורוס סנייפ", ענה.

 "בבקשה", היא הגישה לו מפתח קטן וכסוף, "חדר 207, בהמשך המסדרון, ימינה ", הורתה לו.

סנייפ חטף את המפתח והסתלק לחדרו מהר ככל האפשר.

"הנה הוא, חדר 207", חשב.

הוא פתח את הדלת. החדר התגלה כחדר מרווח, ובו ארון, מיטה, שולחן כתיבה ולידו כיסא.

כאשר נכנס לחדר, החל לבחון את בבואתו במראה שמצא באחת המגירות בארון.

לאחר שסיים לבחון את עצמו ולערוך חיפוש גופי מקיף, התגלה כי השרביט עדיין בכיסו, הוא לבוש

בגלימות השחורות שלו, אך הסמל של אוכלי המוות נעלם כליל ושני חורים קטנטנים שכבר החלו להחלים

הופיעו בצווארו.

הוא התיישב על המיטה. הזיכרונות החלו להציף אותו, והוא היה טובע בהם, אילולא נשמעה פתאום צווחה.

לא, לא סתם צווחה. צווחה של אושר, צווחה מוכרת שלא שמע מזמן.

פתאום, שמע פיצוץ מחוץ לדלת חדרו.

הוא פתח את הדלת ברוגז: "מה לעזא...", כשלפתע קפץ מולו, לא אחר מאשר, סיריוס בלק!

" היי סניוולוס! מה נשמע? חיכינו לך", אמר סיריוס בהתלהבות.

" למי אתה מתכוון ב'חיכינו', בלק?", ענה סנייפ.

"להם", השיב סיריוס והחווה בידו לעבר קבוצה של אנשים שעמדה מאחורי.

		הפרק הבא