הבת של הלורד

שניהם שכבו במיטה התנשקו קלות ובעיקר חייכו.

"וולדמורט" אמרה בלטריקס אבל לפני שסיימה הוא קטע אותה. "אני לא רוצה שתיקראי לי כך יותר" הוא אמר. "אני מעדיף, בפעם הראשונה בחיי, שתקראי לי טום."

היא חייכה והמשיכה את המשפט. "אז טום, בתור אישתך, אני מעדיפה שלא נעשה חתונה, אני לא אוהבת את זה."

הוא חייך ונזכר במחשבותיו לפני שהציע לה. "זה בסדר גם אני לא, אבל את יודעת שנצטרך לספר לאוכלי המוות האחרים."

"נכון, ו..." היא שאלה בחשש.

"כן, אהובתי" הוא לא האמין שהמילה הזאת יצאה מבין שפתיו.

"אהה...אנחנו צריכים להראות את אהבתנו בציבור?" שאלה, פוחדת מתגובתו.

"את לא צריכה לפחד ממני יותר, אני יודע שבחיים לא תחשבי להתעלות מעליי" הוא צדק, בלטריקס בחיים לא הייתה מעיזה להתעלות מעליו, היא גם לא רצתה את זה.

"ובקשר לשאלתך, אם זה מקובל עלייך, אני מעדיף שלא, זה יפגע לי יותר מידי בדמות הרעה שיצרתי לי."

היא צחקה. היא לא חשבה באמת שהוא ירצה את זה. היא רק רצתה לברר כדי שלא תעשה לו בושות. עד כדי כך היא אהבה אותו.

 הוא חשב עליה. עד כמה אוהבת ומסורה היא הייתה. "היא תהיה רעיה נפלאה" חשב. "וגם יפה"

הם נרדמו חבוקים זה בזרועות זו, וביום הראשון בחייהם הם הרגישו באמת מאושרים.

למחרת בבוקר כשבלטריקס התעוררה  היא ראתה את וולדמורט שוכב לידה.

היא לא האמינה שמה שקרה אתמול באמת קרה ולא היה פשוט חלום טוב מאוד. היא ניסתה להעירו ואמרה לעצמה שאם זה קרה באמת הוא לא יכעס עליה אבל אם זה פשוט היה חלום טוב אז היא תספוג כמה צעקות וקללות.

בלטריקס ניערה אותו. היא התחילה להבין עכשיו מדוע אף פעם לא העירו אותו, הוא פשוט בול עץ.

בלטריקס ניסתה שוב רק שהפעם התחילה לזרוק עליו כריות ולהרביץ לו איתן.

"מי מעז להעיר אותי ככה" צעק וולדמורט.

כשהוא הסתובב הוא ראה את בלטריקס מפוחדת בפינת החדר. הוא רצה לחייך והרגיע אותה שהכל בסדר אבל הוא החליט לשחק את המשחק עד הסוף.

"בלטריקס!!!" הוא צעק צעקה רמה."א..אני מ..מצטערת אדוני הלורד" אמרה כאשר היא קורעת ברך ומסיתה את פניה חוששת כי היא הולכת להיענש.

"קומי" אמר וולדמורט. "עכשיו". בלטריקס קמה בחשש והסתכלה לתוך עיניו. הוא התקרב אליה, הרים את שרביטו.

בלטריקס רעדה מאוד, הוא אף פעם לא היה כזה רע אליה, תמיד היא ראתה אותו כועס ככה רק על אוכלי המוות האחרים.

הוא עשה עוד צעד, פתח את שפתיו, ובמקום קללה הוא נישק אותה.

בלטריקס מאוד הופתעה.היא הבינה שהוא שיחק איתה ולא באמת כעס עליה. היא נשמה לרווחה והחזירה לו נשיקה ארוכה.

"טום," בלטריקס אמרה. וולדמורט חשב שכשהיא אומרת את השם הזה הוא נשמע אחרת, נעים, מלטף.

"וולדמורט?" שאלה בלטריקס כשראתה שהוא לא מגיב וחשבה שהפעם הוא יכעס עליה באמת.

"לא, לא, לא" אמר וולדמורט. "תקראי לי טום, כשזה יוצא מפיך זה נשמע הרבה יותר נעים.

בלטריקס חייכה. "אז טום, צריך לזמן את אוכלי המוות עכשיו."

"כן אני אעשה זאת" הוא אמר. "בואי נרד למטבח קודם אני רוצה שנאכל ארוחת בוקר."

"אני כבר באה" היא אמרה. "אני רק הולכת לצחצח שיניים"

כשסיימה, היא ירדה למטה באיטיות, היא עדיין הייתה עייפה מכל ההתרחשויות שהיו בבוקר.

 היא הגיעה למטבח וראתה אותו מזמן אוכל. היא נחשה שזה מפונדק ראש החזיר או שלושת המטאטאים.

היא התגנבה מאחוריו בשקט, היא רצתה להפתיע אותו.

היא שמה את ידיה על עיניו והוא נבהל. הוא הסתובב באיטיות והוריד את הידיים מעיניו.

לפני שהצליח לראות מי זה הוא הרגיש שפתיים חמות ורכות על שפתיו.

וולדמורט נרגע במהירות והם התנשקו נשיקה קצרה.

"תודה רבה על הארוחה" לחשה בלטריקס והתיישבה לאכול.

לאחר שהבירצפות הגיעו הוא התיישב מולה ואכל גם.

לאחר הארוחה בלטריקס אמרה "התקרצף" והצלחות ניקו את עצמן וחזרות למקומם.

בינתיים וולדמורט זימן את אוכלי המוות. כשכולם הגיעו הוא אמר "אני הולך להגיד משהו ואסור לכם להתנגד איליו מובן?" כל אוכלי המוות הנהנו.

"מעכשיו בלטריקס שווה לי במעמד ומותר לה להטיל עליכם משימות ולזמן אתכם".

כל אוכלי המוות התפלאו אבל הנהנו.

"יופי" הוא אמר. "עכשיו תתחפפו לי מהעיניים ושאף אחד לא יעז לבוא לפה בלי שאני מזמן אותו"

אוכלי המוות השתחוו בפניו ולאחר מכן בפני בלטריקס והתעתקו משם.

לאחר שאוכל המוות האחרון התעתק משם וולדמורט רמז לבלטריקס לבוא אחריו.

הם נכנסו לחדר והוא סגר את הדלת.

"אני לא יכול להתאפק" הוא אמר. "את מושכת מידי בשבילי"

בלטריקס הופתעה. היא תמיד חשבה שהיא מכוערת, אולי בסדר, אבל אף פעם היא לא חשבה עליה בתור מושכת, או יפה.

"אולי בשביל אנשים אחרים את לא" אמר כאילו קורא את מחשבותיה. "אבל  אותי את מטריפה".

הרגשה של פרפרים מתעופפים מלאה את גופה. היא נשכבה על המיטה נותנת לו לעשות מה שהוא רוצה. היא הייתה מסורה לו עד הסוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא