לך תבין את דמבלדור.

"אני החלטתי! אני החלטתי סוף סוף מינרווה!" נשמעו קריאות צוהלות ממסדרון חדר המורים. 

"כן, אלבוס?" אמרה מקונגל באנחה גלויה, אוחזת בידה קנקן קפה.

"אני רוצה להיות יהודי!" 

"יהודי?" 

"יהודי! אני רק צריך זקן, כובע ובייגלה!" אמר דמבלדור, ומקונגל הכתה על מצחה בחוזקה. "לא אכפת לי שאת לא תומכת בי!" הזדעק דמבלדור בכעס ויצא מהחדר בסערה בלי לשים לב שהוא הפיל חתיכת בייגלה על רצפת חדר המורים.

"ידעתי שהיום הזה לא ייגמר בטוב." אמרה מקונגל לסנייפ שפניו החתומות התחלפו בצחוק מהדהד שלעיתים רחוקות היה מגיע אל שפתיו. 

~~~

"לה, לה, לה לה לה.. והגמדים, הם חשבו שהכל יהיה בסדר, הם אהבו ג-ז-ר!" זמזם האיש מנגינה שהוא לא זכר היכן שמע. הוא היה משועמם. הוא ליטף את זקנו שהתקטן עם השנים כשהצבע התייבש והתקלף. המסגרת של התמונה שבה ישב הייתה מפוארת ומיושנת, אולי מיושנת יותר מדי, ועל כן החליט ללכת לבקרו את חברו משכבר הימים.

'לא יפה להגיע בידיים ריקות,' הזכיר לעצמו תוך שליטף את שפמו המשופם. 'אני אאלתר משהו.' לבסוף החליט ויצא לדרך. 

הוא עצר ליד הדיוקן הגדול של מריוט ברקלי שבכתה בכי מריר. 

"מריוט?" הוא שאל בחשש. "מה קרה?" הוא ניסה לגשת לנחמה אבל היא דחפה אותו משם. "זה בגלל שהילדים עדיין קוראים לך התמונה של האישה השמנה?" שיער בביטחון. 

"ל-ל-לא!" אמרה מריוט ביללה וטמנה את פניה בכפות ידיה. "לך מכאן!!"

האיש המאובק משך בכתפיו, ויצא לא לפני שגנב את הפרחים מהשידה שבתמונה.

הוא עבר דרך תמונות של נשים, גברים, תינוקות, ואפילו של ארטישוק ירושלמי, אבל בסופו של דבר הגיע אל משרדו העגול של דמבלדור. 

"הו, דובלרון, אני כאן!" נופף האיש בכד הפרחים לאדון קליוס דובלרון. 

"הא? מי?" ענה האדון מתוך שינה.

"זה אני, פלם! פלם פלמינג!"

פלם הביט בתקווה בחברו הסנילי שפרץ, להפתעתו של פלם, בצחוק.

"פלם פלמינג? איזה מין שם זה?!" הוא הכה על מסגרת תמונתו בצחוק שוטף שהעיר חלק מיושבי התמונות האחרות, שהתחילו גם הם לצחוק על פלם המסכן.

פלם הביט בהם, נעלב עד לצבעי היסוד, אבל בכל זאת ניגש בפרצוף חמוץ לדובלרון. "הבאתי לך את אלה." הוא הגיש את הפרחים הצבעוניים לאיש הזקן וניסה להבליט את עלבונו.

דובלרוי נטל את הקנקן. "פלם פלמינג.." גיחך לעצמו בשקט והניח את הפרחים מחוץ למסגרת. "איך אוכל לעזור?" חייך בחביבות וטפח על בטנו. 

"דיוקנות הקשב!" נשמעה קריאה מהדלת. דמבלדור עמד שם, זקן שחור מזויף מודבק על זקנו הלבן, מגבעת שחורה לראשו והוא מנשנש בייגלה. "מעתה, לפני שאתם עוזבים איזושהי מסגרת, עליכם לנשק את זה!" הוא הראה לצוות המנהלים מזוזה לבנה פשוטה. 

רחשים זועמים נשמעו בחדר. 

"הצלב הזה עקום!" כעס איש אחד והצביע על הד' המעוטרת שעל המזוזה.

כולם צעקו ודובלרון שבר את כד הפרחים, רק פלם הביט בדמבלדור בתהייה. 

"כולם לעצור!" צעק דמבלדור והניף בידיו. "כולם חייבים לעשות כך וזו פקודה! עכשיו," הוא הוציא חבילה של עפרונות צבעוניים והחל לצייר תהילים על אחת מהתמונות. "אני מאחל לכולכם יום נעים, כעת עליי להתפלל שחרית." הוא נטל ספר עב כרס מהשולחן שלו ועזב את החדר. 

"מה לעזאזל..?" אמר פלם בתהייה.

ואילו דובלרון רק הביט בו ומשך בכתפיו. "לך תבין את דמבלדור."