ארבעת המיסדים

זה היה תחילתו של יום ושמש של בוקר מוקדם שלחה את קרניה דרך החלון. הציפורים החלו לשיר בקול בחוץ, יוצרות מהומה. מדהים היה שהילד שישן באותו הרגע על מזרן החציר שלו, עוד לא התעורר. הוא חלם חלום נעים על כך שהוא עשיר, זהו בהחלט הימור סביר שחלם על כך. הוא תמיד היה לבוש בגדיים בלויים ושירת לורדים וגברות, לעיתים אפילו בני מלוכה, שעצרו בדרכם בטירה שעבד בה.

הוא ישן במגורי האיכרים, היכן שהיו מספר מיטות קומותיים קטנות, שלא נבנו כהלכה ונדחסו לחדר סמוך למטבח. בדים דקיקים היו כרוכים סביב חבילות החציר ששימשו כמזרנים ושמיכות דקות היו כל מה ששמר על הילדים שישנו בחדר מלקפוא מקור. המבוגרים ישנו בחדר אחר והיו לעיתים קרובות נוזפים בילדים על הרעש שהקימו ועל מלחמות כריות שהיו עורכים במהלך הלילה. כל שאר הילדים היו כבר ערים ועבדו, הבנים באורבות או בשדות והבנות במטבח או בחצר.

"גודריק!"

דבר אחד היה ניתן לומר על גודריק גריפונדור, יותר מכל דבר אחר - הוא יכל לישון במהלך סערה; הוא יכל לישון בכל מקום בכל זמן ועדיין להיות מודע לגמרי למה שמתרחש סביבו. זה לא שהוא היה עצלן, למעשה, הוא היה מאוד אנרגטי, ילד היפראקטיבי ונלהב.

"קום חתיכת גוש שמן!" קרא אדון וואקר מהמטבח. אחרי שעדיין לא היה סימן לתנועה מחדר השינה של הילדים הוא השמיע קול נסער והתפרץ אל תוך החדר, הדלת נחבטה בקול חזק בקיר האבן. הוא הלך היישר אל גודריק וצעק חזק לתוך אוזנו "גודריק!"

היה לכך בברור השפעה מיידית וגודריק נקרע מתוך חלומו בבת אחת. הוא קפץ כאילו היכה בו רעם מחשמל, וראשו פגע בעוצמה כואבת בקרש המיטה שמעליו. הוא העווה את פניו, הכאב טשטש את ראייתו, הוא מישש בזהירות את ראשו החבוט, בוהה מעלה בכעס אל אדון וואקר.

"בשביל מה עשית את זה?" הוא שאל בפנים זועפות.

גודריק גריפינדור בהחלט השתנה מאז הלילה בו נולד. עשר שנים חלפו מאז הלילה ההוא והוא הספיק לגדול די הרבה. הוא היה גבוה יחסית לגילו ורזה למדי, עיניו הכחולות ברקו כתמיד אבל שערו הבלונדיני המלוכלך היה פרוע והזדקר בזוויות משונות מכיוון שנע בשנתו. הוא הספיק גם לקלוט מבטא סקוטי, מכיוון שהיה מוקף בסקוטים מהיום בו נולד.

"טוב, איך בידיוק הייתי אמור להעיר אותך?" אמר אדון וואקר, מידה של כעס בקולו. "הייתה אמור להיות ער לפני עידנים, ילדון טיפש!"

"אה, הייתי עייף!" הוא השיב. "אני בחור שגדל ואני צריך את השינה הזאת!". גודריק תמיד היה חוצפן וננזף פעמים רבות במשך חייו הקצרים.

"אהה, אתה צריך את השינה שלך אבל אתה צריך גם אוכל, שאתה לא ת'קבל ממני אם אני אשמע עוד התחצפות כזאת שלך שוב! עכשיו, קום!"

אדון וואקר תפס לפתע באוזנו של גודריק, מה שגרם לו לרטון במחאה בזמן שהובל אל מחוץ לחדר.

"מה אתה עושה?" גודריק אמר במהירות. "אני חייב להחליף בגדים קודם!"

הוא עדיין לבש את המכנסיים המרופטים בהם ישן, חזהו בעל העצמות הבולטות חשוף בזמן שנגרר בכוח החוצה אל אוויר הבוקר הקריר. הוא חבק עצמו בזרועותיו, רועד קלות.

"זה ילמד 'תך אם כך, לא כן?"

"לאן ת'ה לוקח אותי?" גודריק דרש, מנסה להיראות מכובד בזמן שחלפו ליד קבוצת בנות שציחקקו למראה פלג גופו העליון הרזה והחשוף.

הם נעצרו ליד משאבת המים שמחוץ לאורוות ואדון וואקר כופף את ראשו של גודריק אל מתחת לזרם המים שבקע כשהחל לשאוב מים. גודריק נשנק והתפתל בזמן שזרם המים הקפוט גלש במורד פניו וגבו, גורם לו לרעוד בקור של משב הרוח שפרע את שערו. 

בגופו עברה צמרמורת כאשר אדון וואקר איפשר לו לעמוד זקוף שוב. גודריק הביט בו בזעם, מהדק את זרועותיו אל חזהו ומשפשף את עורו החשוף בתקווה להתחמם מעט. הוא רעד ללא שליטה ושיניו נקשו.

"עכשיו ילד," אמר אדון וואקר, משועשע למראה גודריק הרועד. "אני רוצה שתלך ותתלבש בבגדי האורווה הטובים ביותר שלך... אתה הולך לעזור לי לדאוג שהסוסים יהיו מוכנים בשביל מסע הציד של לורד סקריברס מאוחר יותר... ואם תיהיה טוב... אני אולי אתך לך למסור סוס למישו חשוב"

גודריק בהה בו, מנסה להסתיר את התרגשותו בהזעפת פנים, מכיוון שעדיין כעס.

"טוב.. תתחיל לזוז אם ככה!"

הוא עשה כפי שנאמר לו, מרגיש את פניו בוערים באדום בזמן שחלף שוב על פני הבנות המצחקקות.

"זקן מטורף!" הוא לחש כשנחנס לחדרו שוב.

גודריק הסיר את מכנסיו ספוגי המים והחל ללבוש את בגדי העבודה הטובים ביותר שלו. הם לא היו מפוארים כמו בגדי הני המלוכה אבל העובדים היו חייבים להיות יצוגיים בזמן שהיו בקרבת אנשים ממעמד גבוהה מהם. לאחר שגודריק היה לבוש הוא מיהר אל האורוות ונחפז אל עבר קהל מצומצם של בנים נוספים איתם עבד.

"הו, כמה אני שמח שהואלת להצטרף אלינו, אדון גריפינדור!" אדון וואקר התבדח וכמה מהבנים צחקו. "עכשיו, אני רוצה שבילי, סימון וג'רמי יטפלו במיסטי, סילבר ופלאש... השאר... ינקו את המכלאות בבקשה"

"חשבתי שאמרת שאני אוכל לעבוד עם סוסי הציד היום?" גודריק אמר בכעס.

"כל דבר בעתו, נערי!" הוא צחק, פורע את שערו.

גודריק הלך אחרי שאר הבנים בפנים זועפים אל עבר האורוות היכן ששאר הסוסים שכנו, כל אלו ללא השם. אלו היו בעיקר סוסים אצילים לבנים ששימשו לרכיבתם של בני המלוכה.

הוא בילה את כל הבוקר בלגרוף ערמות גדולות של זבל סוסים מן האורוות. אפילו לאחר שסיים, גבו מרגיש כאילו נחצה לשניים, הייתה לו עוד עבודה לעשות. הוא נאלך להאכיל את הסוסים, להבריש אותם ולאמן אותם. לבסוף, באחת בצוהוריים, מייביס, זקנה מקומטת שעבדה בטירה עוד לפני שגודריק נולד, קראה לכולם לארוחת הצוהוריים.

"תלבושת יפה גודריק!"

לפני שגודריק עזב את האורווה שבה עבד דרכו נחסמה בידי ילד ששידר חוסר חביבות בשם רוברט, שהיה מעט יותר מבוגר ממנו.

"מה אתה רוצה?" הוא השיב.

"אין צורך להיות גס רוח גריפינדור!"

"זוז לי מהדרך!" גודריק אמר בכעס, מנסה לפלס את דרכו בכוח.

"אתה חושב שאתה יותר טוב מכולם רק בגלל שיש לך שם מהודר?" הוא צחק, דוחף את גודריק שעף אחורנית בחוסר יציבות אל תוך הקיר האחורי של האורווה.  "איז מן שם זה גודריק גריפינדור בכל מקרה?"

רוברט היה גדוך הרבה יותר מגודריק והיה מטופש מצידו לנסות להחזיר לו אבל, בזמן שצפה בו צוחק בלגלוג מול פרצפו של גודריק הוא התעלם מכל היגיון והשליך עצמו עליו. רוברט שלא ציפה לכך נפל אחורנית על סלע קשה בחוץ, גודריק מעליו, חובט בכל פיסה בגופו שיכל להגיע אליה. בשביל ילד קטן ורזה הוא היה מהיר ביותר ויכל להכות במספר לא מבוטל של אגרופים לפני שרוברט התעשת.

"תורידו אותו ממני!" רוברט קרא, חבורה גדולה מכסה את עינו השמאלית.

גודריק שמע צעדים נמרצים על גבי רצפת האבן שבחצר אבל לא היה לו אכפת. הוא הרגיש שגוררים אותו לעמוד על רגליו, כשהביט מעלה יכל לראות שהיה זה אדון וואקר. 

"מה לעזאזל אתם עושים?" הוא צעק בכעס. "איך אתם מעיזים ללכת מכות בחצר המלכותית. לורדים וגברות יהיו פה עוד מעט!"

הוא התחיל בזה!" אמר רוברט במהירות, מצביע באגרסיביות על גודריק, ששפתיו דיממו, וכל בגדיו היו קרועים ומלוכלכים.

"לא אני לא... הוא עשה צחוק מהשם שלי!"

"לא אכפת לי!" צעק אדון וואקר, רוק ניתז מפיו. "אתם לא תלכו מכות כמו שני קבצנים! אתם עובדים בטירה של לורד סקרייבר... אתם חייבים להתנהג בצורה מכובדת!"

כל שאר השבוע שני הבנים נאלצו לעשות מטלות קשות במיוחד בטירה. הם לא החליפו ולו מילה בזמן שעבדו. הסיבה לכעסו המוגזם של גודריק הייתה שידע שאמו העניקה לו את שמו בנשימתה האחרונה והוא לא היה מוכן לקבל שום הכפשה של אמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא