מלחמת המתיחות

פרק 1- זה מתחיל

הרמיוני גריינג'ר הייתה במהלכו של חלום מוזר ביותר; משום מה, היא נפרדה מהחבר שלה רון ושכבה במיטה עם אוליבר ווד, ושניהם לא לבשו שום דבר מעל קו המותניים. היא הניחה את ידה על חזהו וכרכה את רגלה סביב רגליו, מחייכת תוך שהיא מתכרבלת קרוב יותר לגופו, ראשה נח על אחת מזרועותיו, ששתיהן היו מונחות מעל גופו, אצבעותיו שלובות מתחת לראשה.

סנייפ, בינתיים, התעורר מחלומו ונכנס באיטיות למצב של שינה קלה יותר. בזמן שהכרתו התקרבה אליו, הוא הרגיש מה שהיה בוודאות גופה של בחורה מכורבלת סביבו. מתוך אינסטינקט הוא כרך את זרועו סביבה, אבל שערה דגדג את ידו, מושך אותו הרחק מהחלום.

"אוליבר," הוא שמע קול אומר, ועיניו נפתחו בהפתעה.

תחילה הוא תהה בכעס למה החברה שלו קוראת לו "אוליבר". לקח לו רגע לחזור להכרתו ולהבין שכבר זמן מה לא הייתה לו חברה.

בנקודה זו, הוא הביט אל הבחורה המעורסלת בזרועותיו, וצרח.

עיניה של הרמיוני נפתחו לפתע עקב הצווחה המבוהלת. היא לא הייתה לבושה למחצה בזרועותיו של אוליבר לאחר משחק קווידיץ'. היא הייתה עירומה לגמרי וחיבקה את המורה הכי פחות אהוב עליה.

"אהההההההההההה!" היא צרחה בפניו.

"אהההההההההההה!" סנייפ הסכים.

"מה אתה עושה פה?" הרמיוני צווחה, מצמידה את השמיכה לגופה.

"מה את עושה פה?" הוא שאג בחזרה. היא הבינה באיחור 3 דברים- אחד, היא לא יכלה לזכור דבר מהערב הקודם לאחר שעזבה את ארוחת הערב מוקדם מהרגיל; שתיים, היא הייתה במעונותיו הפרטיים של סנייפ, מקום שאליו אפילו לא ידעה איך להגיע; ושלוש, היא הייתה עירומה לחלוטין. נדמה הייתה ששניהם חשבו את המחשבה הנוראה הזו באותו הזמן בדיוק; הם בהו זה בזה במשך דקה שלמה, שניהם בעלי אותה הבעה מבועתת.

סנייפ שבר את השתיקה. "לא," הוא מלמל. "לא שתיתי אתמול בלילה..." הוא קם ממיטת האפיריון תוך שהוא מהדק את הסדין סביב מותניו ומיהר אל הארונית שבפינה, הבעתו פרועה ומבוהלת. הרמיוני קיבלה מבט חטוף בכמה עשרות בקבוקי אלכוהול, רובם משקאות כמו וודקה וג'ין, לפני שהסיטה את מבטה תוך שהוא ממלמל לעצמו, סופר את הבקבוקים כאילו היו מרכיבים בשיקוי.

"זה חלום רע. חלום ממש ממש רע." הרמיוני מלמלה, מנסה לשכנע את עצמה. "גרוע מהפעם שחלמתי שוולדמורט הורג את הארי ואת הוויזלים ואת ההורים שלי. גרוע מהפעם שחלמתי שהתחתנתי עם מאלפוי."

"את חלמת מה?" סנייפ קרא, אבל הרמיוני לא הקשיבה. היא צבטה את עצמה, חזק, וצעקה.

"אוי, חרא..."

"תשמרי על הפ- אוי אלוהים, אני יודע שלא שתיתי את כל זה! ...לא, רגע, עם מינרווה לפני תחילת הסמסטר...לעזאזל! שתיתי רק מיץ דלעת, למען השם;  לא שתיתי- "

"מיץ דלעת!" הרמיוני צעקה לפתע, גורמת לסנייפ לקפוץ וכמעט להפיל בקבוק גדול וריק ברובו של יין. "מיץ דלעת...מאלפוי...כן, זהו זה! כמובן!"

"על מה את מקשקשת?" סנייפ רטן, מרוגז מהעובדה שארון המשקאות שלו היה מלא באותה כמו אלכוהול כמו ביום שלפניו.

"פרופסור, מאלפוי הוא זה שעשה את זה!"

"מה?"

"מאלפוי הפיל את הגביע שלי בארוחת הערב, ואחרי ששתיתי ממנו הרגשתי ממש עייפה! ואז הוא הלך לדבר איתך!"

"ואני הרגשתי מותש לחלוטין ופרשתי למיטה מוקדם יותר משעשיתי בשנים האחרונות." סנייפ סטר למצחו, מתחיל להבין.

"הוא שם שיקוי שינה במשקאות שלנו ואיכשהו הביא את שנינו לכאן...מלחמת המתיחות. חתיכת...אני הולכת להחזיר לו, לא אכפת לי אם אאבד את מעמדי כמדריכה ראשית, ולא אכפת לי אם בגללי יסלקו את כל בית גריפינדור!"

שרביטו של סנייפ היה מונח על השידה ליד מיטתו, והיא חטפה אותו, נראית כאילו הייתה מוכנה לרוץ למעונות של הסלית'רינים ולכשף את מאלפוי ליום שלישי הבא. "אציו גלימות!" היא צעקה.

שם גלימות לא באו בטיסה לכיוונה. "אציו גלימות!" היא כמעט צרחה, ונראתה מבוהלת. "אציו בגדים! אציו גלימות! לעזאזל! אציו מכנסיים! אציו גלימות! אציו משהו!"

ספר עף לעברה ופגע בה בין העיניים. "לא המשהו הזה," היא נאנחה, משפשפת את ראשה.

סנייפ בהה בה לשנייה, מובך. ואז הוא צלל לעבר שרביטו וחטף אותו ממנה. "אציו-" הוא התחיל, אבל הרמיוני עצרה אותו.

"זה לא יעזור, פרופסור. מאלפוי השאיר אותי כאן ולקח את הגלימות והשרביט שלי כדאי שיהיה לי קשה לחזור לחדר המועדון."

"ובכן, את לא יכולה להסתובב במסדרונות מכוסה בשמיכות שלי," סנייפ אמר באדישות. ההלם התחיל להיות קצת יותר מדי. מה אלבוס או מינרווה היו אומרים אילו מצאו את המדריכה הראשית מבית גריפינדור עירומה במעונות שלו? אפילו אם היה מצליח לשכנע אותם שזו מתיחה סלית'רינית, הם לעולם לא היו שוכחים לו את זה...מינרווה לא תפסיק לצחוק עליו...

"טקילה," הוא מלמל, והלך בחזרה לארון המשקאות, קושר את הסדין חזק יותר סביב מותניו. "אני יודע שיש לי כאן בקבוק של טקילה איפשהו..."

"רגע, אתה יכול פשוט לשנות את הצורה של משהו לגלימה ואני אוכל ללבוש אותה ולחזור לחדר המועדון!" הרמיוני אמרה בנימת ניצחון.

"רעיון טוב, חוץ מזה שאני לא יכול לשנות צורה אפילו קצת...כמו שפליטיק לא יוכל לרקוח שיקוי מסובך כדי להציל את חייו ווקטור לא יודעת כלום על תורת הצמחים. איפה הכוסות שלי?" משלא יכל למצוא אותן, הוא ויתר ולגם ארוכות מהבקבוק, ואז השתנק קלות.

 "אולי אני יכולה פשוט ללבוש אחת מהגלימות שלך?" הרמיוני שאלה בשקט.

"את יכולה, אם את רוצה לגרום לפיטוריי ולתת לכל הוגוורטס לראות אותך בבגדים של פרופסור...עם הסמל של ראש בית סלית'רין עליהם." סנייפ אמר, פותח בשיחה בנינוחות. הוא הושיט לה את הבקבוק. "טקילה?"

"כדאי לך להשתכר לפני שיעורים, זה הופך אותך להרבה יותר מתורבת." הרמיוני אמרה ברוגז. היא הרגישה לכודה ועצבנית, והיא בהחלט לא אהבה את העובדה שהיא יושבת על המיטה של המורה הכי פחות אהוב עליה ובידה שמיכה בלבד כדי לכסות את עצמה, אבל היא בוודאי לא רצתה לעמוד ולהסתובב בחדרו עטופה בסדין. ואם העניינים לא היו מגוחכים מספיק גם ככה, סנייפ פשוט עמד שם, מסיים במהירות בקבוק של טקילה חזקה במיוחד כמו אלכוהוליסט, משתכר במהירות הכי גבוה שרפלקס ההקאה שלו מרשה. מעוצבנת, היא ירדה מהמיטה ובזהירות עטפה את השמיכה סביב גופה. איש לא קיבל את התוצאות הטובות ביותר עם שרביט של קוסם אחר, והיא הייתה גרועה בשינוי צורה כשהשתמשה בשרביט של הארי או ג'יני, אז היא בהחלט לא הולכת להצליח במיוחד עם השרביט של סנייפ, מפני שהייתה כה רגילה לשרביטה שלה. בעודה מקווה שמאלפוי לא גרם נזק לשרביטה ושהיא תמצא אותו בקרוב, היא אזרה את כל האומץ שבליבה ופנתה לעבר שידת הבגדים של סנייפ.

"הארי! רון! ראיתם את הרמיוני?" ג'יני שאלה בקול מודאג בעת שנכנסה לחדר המועדון של גריפינדור. רק מספר אנשים עוד ישבו שם; רוב התלמידים הבוגרים בילו את היום בהוגסמיד, ורוב התלמידים הצעירים נהנו מטיולים בטירה או ממזג האוויר הסתווי בחוץ, אבל הארי ורון ישבו ליד שולחן, עסוקים במשחק של שחמט קוסמים כשהם מחכים שהרמיוני תגיע כדי שיוכלו לצאת להוגסמיד.

"לא, למה?" הארי שאל והתכווץ כשהרץ של רון הכה בצריח שלו.

  "היא לא בחדר שלה, ופרוואטי אמרה שהיא לא הייתה שם כשהיא חזרה מארוחת הערב."

רון קמט את מצחו. "היא בטח פספסה אותה – הרמיוני הייתה ממש עייפה אתמול בלילה, זוכרים?"

"כן, אבל הבגדים והשרביט שלה היו על המיטה שלה, והיא נעלמה. היא הייתה אמורה לפגוש את לבנדר לפני שעתיים כדי ללמוד ביחד למבחן בשיקויים, אבל היא פשוט לא הגיעה. לבנדר ופרוואטי כבר מתחילות שמועות- אתם לא חושבים שמשהו קרה לה?"

"לא," הארי אמר, מנסה להישמע משכנע, למרות שהוא ידע היטב שהרמיוני, כמו כל אחד מהם, מעולם לא עזבה את המיטה בלי השרביט שלה, אפילו עכשו כשוולדמורט כבר איננו. "לא כל כך פשוט להפתיע את הרמיוני."

"לא כשיש לה את השרביט שלה," ג'יני התווכחה. היא נאנחה וצנחה על אחת מהכורסאות. "אין לי מושג איפה היא לא יכולה להיות – שום מקום שפרוואטי ולבנדר חשבו עליו, אבל בכל זאת."

"מה הן אומרות?" רון דרש לדעת.

"אוי, הזבל הרגיל," ג'יני אמרה בגועל. "הסיפור הכי טוב שלהן הוא שהיא בוגדת בך ושכל עניין העייפות אתמול בארוחת הערב היה שקר כדי שהיא תוכל להתגנב לחדר של איזה בחור או משהו."

הארי גלגל את עיניו. "הן ממציאות את הסיפורים הטיפשיים האלה מאז הפעם שכולם נשבעו שהיא עם פרד, זוכרים?"

ג'יני ציחקקה. "כן, מי לא?" פעם אחת פרד מצא את הרמיוני ישנה על הספרים שלה בחדר המועדון ונשא אותה למיטתה; לבנדר ופרוואטי התעוררו לפני שהוא עזב ובבוקר שלאחר מכן סיפרו לכולם שפרד והרמיוני שוכבים. פרד, שתמיד מוכן לבדיחה טובה, סיפר לכולם שזה נכון. לבנדר ופרוואטי היו מאוכזבות כשגילו שטעו כל הזמן הזה, והאשימו בכך את הרמיוני; הם תמיד התחילו שמועות מוזרות על רון, הארי והרמיוני. ג'יני קימטה את מצחה. "אבל עדיין...עם מלחמת המתיחות...מה אם משהו קרה לה?"

"אל תדאגי, אני בטוח – " הארי השתתק כשהחור שמאחורי התמונה נפתח בפתאומיות והרמיוני מעדה פנימה.

לקח לה רגע כדי לעמוד שוב, היא התנודדה בחוסר יציבות, ולבשה גלימות שהיו גדולות עליה בכמה מידות, מה שהקשה עליה לזוז.

"יש לי רעיון מצוין למלחמת המתיחות," הרמיוני בלעה את מילותיה, ואז שיהקה. "כולנו נתאמן על הקללות שאין עליהן מחילה, ואז נשתמש בהן כדי להרוג את הסלית'רינים. נשמע טוב?"

שלושתם מצמצו. "אה...את בסדר?" ג'יני שאלה, מודאגת.

"אני בסדר," הרמיוני אמרה, מנפנפת בידה בביטול, ומיד התמוטטה על הרצפה.

הארי, רון וג'יני רצו לעברה והקיפו אותה תוך שהיא ציחקקה בהיסטריה. עיניה היו מזוגגות וחבריה יכלו בבירור להריח את הריח החזק של וודקה. "היא שיכורה," רון אמר בחוסר אמון. "שיכורה, אני אומר לכם! הרמיוני גריינג'ר, מדריכה ראשית בהוגוורטס, שיכורה!"

"אחרי הלילה שעברתי, זה מגיע לי." הרמיוני אמרה בהגנה והחמיצה את פניה.

"מה קרה?" ג'יני שאלה תוך שהארי ורון גררו את הרמיוני לספה הקרובה.

לפני שיכלה לענות, הארי אמר, "אה, הרמיוני? מה את לובשת?"

הוא הבחין בסמל של ראש הבית על הגלימות, בדיוק כמו של מקגונגל או ספראוט, רק שעל גלימותיה של הרמיוני היה כתוב 'סלית'רין' במקום 'גריפינדור' או 'הפלפאף'.

"הגלימה של סנייפ," הרמיוני אמרה. כשעיניהם התרחבו בחוסר אמונה, היא גיחכה וסיפרה להם במהירות את הסיפור כולו, ההומור העצמי שלה מתפוגג לאחר המשפט השלישי.

"ואז," היא סיימה, "סנייפ השאיל לי את הדבר הזה, שמגעיל מספיק אפילו בלי העובדה שאני לא לובשת תחתונים, ואז הוא כבר היה כל כך שיכור שהוא נתן לי למזוג לעצמי כמה כוסות של וודקה וברצפת."

"כמה זה כמה?" הארי שאל בחשדנות.

הרמיוני התחילה לספור על אצבעותיה. כשהגיעה לעשר היא נעצרה, הציגה את ידיה עם כל עשר אצבעותיה פרושות, ואמרה, "שלוש, בהחלט, לא יותר משלוש."

"הרמיוני!" רון קרא בכעס.

"תעזוב אותה, היא התעוררה עירומה ליד סנייפ," ג'יני אמרה בחלחלה. "ואני חשבתי שחדר הסודות היה גרוע."

הרמיוני הנהנה. "למרות שלא כל כך נורא לדבר איתו כשהוא שיכור, ידעתם? שוחחנו על התיאוריה של כמה שיקויים, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח לזכור את המרכיבים המדויקים..."

 "רק הרמיוני יכולה למצוא את עצמה ישנה עירומה לצד סנייפ עירום ואיכשהו להתחיל לדבר על שיעורי בית," רון מלמל.

" – ואז הוא סיפר לי שהוא היה דלוק על אמא של הארי כשהם למדו בהוגוורטס, ושזה למה הוא נהפך למרגל, בגלל שהפוטרים נהרגו..."

"איכס!" הארי צעק. "הוא אהב את אמא שלי!"

הרמיוני הנהנה. "אבל זה בסדר. כי אנחנו צריכים להרוג את כל הסלית'רינים, אז אני מניחה שאנחנו יכולים להרוג את סנייפ, וזה אומר שלעולם לא תצטרך לחשוב על זה שוב. ואני אוכל לשרוף את הגלימה שלו כשהוא ימות, למרות שזה היה די נחמד מצדו להשאיל לי אותה. המ...סנייפ הוא איש די נחמד כשהוא שותה."

"את לא מדברת בהגיון, הרמ," ג'יני אמרה בעדינות. "קדימה, בואי נטפל בך. ונזיז אותך מכאן לפני שמישהו יראה אותך."

"חכי, קחי את הדברים שלי ושימי אותה בחדר שלנו," הארי אמר. "אם שיימוס, דין או נוויל יכנסו, הם לא יספרו לאף אחד, שלא כמו הבנות."

"אמת," ג'יני הסכימה, והם התארגנו להעברת הרמיוני לחדר של הבנים עד שהיא תתפכח.

"מה אנחנו הולכים לעשות?" רון שאל, בשעה שהוא והארי היטלטלו במעלה המדרגות, אחת מידיה של הרמיוני כרוכה סביב כתפו של כל אחד מהם בשעה שג'יני עלתה מאחוריהם ובידיה השרביט והבגדים של הרמיוני.

"לגבי מה?" הארי שאל.

"הסלית'רינים, דא," ג'יני אמרה, מגלגלת את עיניה.

"אני לא יודע, אבל מה שזה לא יהיה, זה הולך להיות גדול," הארי ענה, מכווץ את עיניו.

"וכנראה לא חוקי," הרמיוני הוסיפה בדרמטיות, ואז שיהקה שוב. היא הצביעה באצבעה כמו שרביט, ומלמלה "אבדה קדברה! אבדה קדברה!"

הפרק הקודם