19 שנים אחר כך, ולעזאזל עם המקוריות :)

"פוטר, אלבוס סוורוס!" קרא פרופסור לונגבוטום, ראש בית גריפינדור. כשהנער הצעיר התקרב לשרפרף עליו הייתה מונחת המצנפת, נוויל חייך אליו בעידוד, וקרץ. אלבוס החזיר לו חיוך מהוסס. הוא התיישב על השרפרף, ובעדינות הניח את הכובע על ראשו. ג'יימס פוטר, שישב בשולחן גריפינדור, די קרוב לשולחן של סגל המורים, החזיק לו אצבעות מתחת לשולחן. מאחורי כל ההקנטות וההצקות, הוא באמת רצה שאחיו יהיה בגריפינדור, ושיהיה מאושר. הוא חיכה בחוסר סבלנות, ולאחר מספר שניות רבות מידי, המצנפת צעקה את שם הבית אליו אלבוס היה משובץ. ידיו של ג'יימס נחתו ברפיון על ברכיו, ופניו הביעו אכזבה. אלבוס הרכין את ראשו. הוא קם ממקומו, הניח את המצנפת על השרפרף, וצעד באיטיות ובכאב לשולחנם של הסלית'רינים. רוז, משולחן רייבנקלו, הביטה עליו ממקומה ברחמים. אפילו הפלפאף עדיף על סלית'רין. אלבוס הגיע לשולחן של ביתו החדש, והתאמץ לא לחשוף את דמעותיו, את כאבו.
אלבוס היקר שלנו!
ג'יימס סיפר לנו שהתמיינת לסלית'רין. אנו מקווים מאוד שטוב לך שם. מי יודע, אולי אפילו יהיה לך יותר טוב מגריפינדור. אל תתאכזב, אלבוס, תתחבר לילדים שאיתך, אנחנו בטוחים שתצליח. אם ממש תרגיש שם שרע לך, תפנה אל מקגונגל, אולי היא תוכל לעשות משהו בנידון. אל תרגיש מקופח, מתוק שלנו, היינו אוהבים אותך וגאים בך בדיוק כמו שאתה בגריפינדור, ואולי אפילו יותר. אנחנו גאים בילד שלנו שמצליח להתגבר על האכזבות והקשיים שלו, ואם תפנה למקגונגל – אז גם ילד שעומד על שלו. זה לא משנה לנו אם הלכת לבית זה או אחר, בשבילנו תמיד תהיה אלבוס, הבן שלנו, שאנחנו מאוד מאוד אוהבים. רק אנא ממך, אם רע לך, ספר למנהלת, ואם לא – לפחות ספר לנו. אנחנו לא נרשה לבית הספר לשבץ אותך במקום שרע לך בו. רק שתדע לך, בן יקר, אנחנו תמיד כאן בשבילך.
אוהבים מאוד וכבר מתגעגעים,
אבא ואמא.
אלבוס קרא את המכתב ביום שלאחר מכן, בחדר האוכל. הוא מחה את הדמעות ברגע שבצבצו בעיניו, לפני שמישהו ישים לב. ישים לב שרע לו, שהוא פוחד, שהוא מתגעגע ובעיקר שהוא לבד.

"שלום תלמידים! שמי הוא נוויל לונגבוטום, ואני אהיה המורה שלכם לתורת הצמחים." הציג הפרופסור לונגבוטום את עצמו. הוא חייך אל אלבוס, וניסה לגרש את כל הרחמים שחש כלפיו. שכן הרי הסלית'רינים, כמו גם הגריפינדורים, משובצים לשם רק אם רוצים בכך. אלבוס התמיין לסלית'רין בעל כורחו, ונוויל היה בטוח שאלבוס ישנא כל רגע בו ישהה בבית הספר. המחשבה ציערה את נוויל. הוא זכר את ימיו בהוגוורטס כימים הטובים בחייו, וצר היה לו על כך שאלבוס לא יזדהה איתו בהרגשתו. אך כפי שהחיים מלמדים, 'את הנעשה אין להשיב', והרי השיבוץ כבר נעשה. "תורת הצמחים זהו מקצוע מופלא," המשיך הפרופסור. "פה תלמדו כיצד להתנהג עם צמחים מסיומים, מהי השפעתו של כל צמח; יש הרי צמחים רבים מהם מפיקים תרופות, אך ישנם גם צמחים קטלניים, המסוגלים להרוג! אמנם, תלמדו כיצד להתנהג עם צמחים קטלניים רק בעוד מספר שנים. נתחיל בצמחים שהשפעתם קטנה ולא משמעותית. לצורך השיעור הזה תצטרכו להתחלק לזוגות." האמירה הפשוטה הזאת, שברה משהו בתוך אלבוס. עם מי יהיה זוג? אין לו חברים עדיין. הוא ראה את סקורפיו מאלפוי מצטרף לחברו מסלית'רין. אלבוס עדיין לא ראה אותם בנפרד. רק אולי לשירותים, וגם אז המרחק לא היה רב. גם חברי הפלפאף, שהיו יחד איתם בשיעור הזה, התחלקו כמעט כולם לזוגות.
"רוצה להיות זוג שלי?" שמע אלבוס קול עדין ושקט מאחוריו. הוא הסתובב. ילדה מסלית'רין חייכה אליו חיוך עדין.
"אממ.. כ- כן." גמגם אלבוס. הוא התפעל מצחוקה הנשמע בצליל פעמונים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשהניפה לאחור את שיערה הבלונדיני הארוך. נוויל פלט אנחת הקלה קטנה. לפחות מישהו מתייחס אל אלבוס. 
"אז מה צריך לעשות, פרופסור?" שאל אחד התלמידים מהפלפאף.
"אנחנו היום נסחט את הצמחים שיש לנו כאן." הוא הרים מהרצפה ארגז ובו עשרות עלים ירוקים בגודל של כטבעת כל אחד. הם היו מעט עבים, והקישוטים שעל העלה נראו כי נחרטו שם, ולא צמחו כך באופן טבעי. "העלים אמנם נראים די רגילים, אך סחיטתם מיוחד. בעוד מספר רגעים אוציא לכם עט נוצה של היפוגריף, שכן הנוצות שלהם חדות וקשיחות. עליכם לדקור את העלה, ללחוץ עליו שלוש פעמים, ולשים אותו מעל הקערה, והמיץ שבפנים יצא." הוא ניגש לאחד הארונות שבחממה, הוציא קופסה גדולה והניחה על השולחן. הוא פתח אותה, ושלף ממנה כעשרים נוצות ארוכות ומדהימות ביופיין. הפרופסור העביר לתלמיד שישב הכי קרוב אליו, וכל אחד לקח נוצה והעביר הלאה את השאר. הפרופסור שלף את שרביטו, מלמל כישוף, ותוך רגע אל כל זוג ריחפו בין ארבעה לשישה עלים.
"אני ג'יין סטומוורק." הציגה הבלונדינית את עצמה.
"אלבוס פוטר." השיב אלבוס.
"פוטר? אתה קרוב של הארי פוטר?" הופתעה ג'יין.
"כן. הוא.. אבא שלי." אלבוס גרד את עורפו במבוכה.
""באמת?" פערה את עיניה הכחולות בהתפעלות. "הוא היה כל כך אמיץ!"
"מי, פוטר?" שמעו השניים קול יהיר ומתנשא. הם סובבו ראשם, וראו את סקורפיו מאלפוי עומד בשילוב ידיים, ומרים גבה. "האדם המושלם, שאיפתנו הגדולה ביותר." לגלג.
"עזוב אותו, מאלפוי." סיננה ג'יין.
"מה את יודעת, סטומוורק? אמא שלך בכלל מוגלגית." השתרר שקט לרגע.
"נכון," ענתה ג'יין בשלווה, לאחר מספר שניות. "ואין לי בעיה עם זה. אמא שלי היא אשה מקסימה, בניגוד לאמא שלך." פניו של סקורפיו האדימו.
"שלא תכניסי את אמא שלי לזה, טיפשה!" צעק, ולולא שניים מחבריו שריסנו אותו, היה מתנפל על ג'יין וודאי היה שובר לה עצם. פרופסור לונגבוטום מיהר להתקרב.
"אדון מאלפוי! אלימות היא חד משמעית איננה הדרך לפתרון בעיות. לא אוריד לבית שלך נקודות, כיוון שהגברת סטומוורק התנהגה למופת ולא מגיע לה, אבל אתה תבוא לרצות אצלי עונש! כשיגמר השיעור עוד מספר דקות, החזירו את הנוצות ואת הקערות לארון, ואז תשתחררו. חוץ ממך, בחור צעיר!" הזדעף הפרופסור. מאלפוי החמיץ את פניו. אלבוס צחקק בשקט, אך ידע כי ברגע שיגיעו לחדר המועדון של בית סלית'רין, יכריז עליו מאלפוי כעל הקרבן. הוא התכווץ מהמחשבה. ג'יין, כאילו קראה את מחשבותיו, הביטה בו בחשש. 
"סליחה." אמרה ללא קול. אלבוס הנהן. זאת לא הייתה אשמתה. היא רק ניסתה לעזור. ופתאום הכתה בו המחשבה: סלית'רינית בלונדינית עם עיניים כחולות באמת הגנה עליו. יכול להיות שלא יהיה פה סיוט חיי. ובמחשבה אופטימית זו, יצא מהחממה, וצעד בחיוך ליד ידידתו החדשה, וחום ידה שהרגיש בתוך ידו, השכיח ממנו את כל הדאגות.