היורש

"אני מצנפת המיון, אני כה חכמה
עוד רגע תסתכלו עלי כולכם בתדהמה
כי אני יכולה לכתוב שירים בחרוזים
ו-אה, גם למיין אתכם! וזה כל כך מקסים.

אני מצנפת חשובה שמחליטה לרוב
אם סלית'רין, גריפין, רייבנקלו, אם רע אתה או טוב.
והפלפאף תמיד היה ביתם של הטיפשים
נו, באמת! גירית, צהוב, אותי זה לא מרשים.

אני מצנפת המיון, אז תסמכו עלי
אני עוד אמיין אתכם למה שפה כדאי
ואם אטעה – ואני לא! – אז תסבלו כולכם
אנ'לא מודה בטעויות, בעיה שלכם."

התלמיד הראשון בתור למצנפת המיון נראה מרוצה מעצמו באופן מעצבן למדי. התלמיד האחרון בתור הסתכל עליו בטינה. הוא כבר לא היה יכול לחכות לתורו להתמיין.
"אבמיין, רוברט!" קראה פרופסור מקגונגל, והתלמיד התיישב על הכיסא בעל שלוש הרגליים ושם בהיסוס את המצנפת הרעועה על ראשו.
"גריפינדור!"
התלמיד האחרון בתור רטן. ברור שגריפינדור, חשב לעצמו. מה עוד בשביל מר-מושלם שהיה חייב להפוך את הסירה דווקא ברגע הכי לא מתאים? שניהם נטפו מים, וגם לואיס סקטונפרי שעמד קצת לפניו, אבל לא נראה היה שזה מפריע לרוברט ההוא, ששם המשפחה שלו התחיל בא' ונראה ממש כמו התגרות מכוונת לעומת שלו.
התור זחל בקצב יותר מדי איטי. כל מי שסיפר לו על הוגוורטס אף פעם לא דיבר על המיון, אז הוא הניח שזה עובר מהר יחסית. עתה הוא נוכח שאף אחד לא רצה לדבר על זה בגלל שזה כזה מעיק, במיוחד אם אתה האחרון בתור. אבא, חשב במרירות, לא יכלת לשנות את שם המשפחה שלך? אתה ממילא לא משתמש בו, אז למה לא להקדים קצת את התור שלי למיון?
באופן מפתיע לא היו אנשים בכלל מאחוריו, ושם המשפחה שלו התחיל רק בר'. מסתבר ששמות שמתחילים בש' ובת' לא ממש נפוצים, למרות שזה הרבה פחות הגיוני אם הוגוורטס נמצא איפה שהוא אמור להיות, בסקוטלנד, כי באותיות אנגליות R נמצאת די בהתחלת הא"ב. כנראה שבאמת לא הרבה אנשים נרשמו להוגוורטס השנה.
התלמיד האחרון בתור קיפץ בהתרגשות כשראה שיש רק עוד שלושה אנשים לפניו. ופתאום היו שניים, ועכשיו היתה רק אחת...
"רידל, שמח שמח!" קראה הפרופסור מקגונגל, וכולם הסתכלו אחד על השני בחלחלה. רידל?!
שמח שמח ניגש אל השרפרף והתיישב עליו. אז הוא לקח בידיים רועדות את מצנפת המיון מידיה של פרופסור מקגונגל והניח אותה על ראשו. קולה נשמע כמעט מיד. והוא נשמע צוחק.
"שמח שמח?!" המצנפת גיחכה. "על מה לעזאזל חשבו ההורים שלך?"
"זה ששי בקיצור." שמח שמח לא שיער שאפילו מצנפת המיון תצחק על השם שלו. זה היה טיפה יותר מדי בשבילו. "ולידיעתך, אבא שלי הוא וולדמורט, שאת מיינת בעצמך, ואמא שלי היא נרקיסה מאלפוי, שהיא אמא של דראקו מאלפוי ושבגדה בבעלה עם וולדמורט אז אסור לך לצחוק עלי."
"אוווו, הורים אפלים, מה?" מצנפת המיון עדיין נשמעה משועשעת. "אז למה הלורד וולדמורט המפחיד בחר לקרוא לבן שלו –" היא צחקקה שוב. "שמח שמח?"
"הוא חשב שזה שם ייחודי." שמח שמח תהה אם זה יימשך עוד הרבה זמן. "לאיזה בית את בוחרת למיין אותי?"
המצנפת הפסיקה לרגע לצחוק. "הממ, בוא נראה. אתה טהור דם לגמרי, זה נכון, אבל לא שאפתן בכלל. לא נראה לי שסלית'רין יתאים לך."
שמח שמח חייך בהקלה. הוא בהחלט לא רצה להיות עם חצי-אחיו באותו בית, זה היה מספיק מביך גם ככה.
"אתה גם לא חכם, אז לא נראה לי שרייבנקלו יהיה טוב. כי זה בית החכמים, אתה יודע, וזה היה יכול להיות קצת טיפשי אם הייתי ממיינת לשם מישהו טיפש."
"אני מבין," אמר שמח שמח. "אז באנו בקטע של העלבות?"
"לא, בכלל לא." ענתה המצנפת. "אתה פחדן מאוד ולעולם לא תהיה מתאים לגריפינדור, מה גם שאתמול צמח לך חצ'קון ליד האף וזה ממש בולט. אז כנראה שתצטרך להיות בהפלפאף."
"לא אמרת הרגע שזה הבית של הטיפשים?" שמח שמח התבלבל.
"כן, זה מה שאמרתי. טוב – אז מה סיכמנו? כן- הפלפאף!" את המילה האחרונה היא צעקה בקול ושמח שמח נתן לפרופסור את המצנפת במבט חלול.
"כמה זמן לקח לך?" היא גערה בו. "בשביל הבית של הטיפשים לא צריך המון זמן. אפילו אני רואה את זה בך."
הוא משך בכתפיו והלך לשולחן של הפלפאף, בעוד סדריק דיגורי טופח לו על השכם, והתעודד. הוא הכיר הרבה בנות שהיו משלמות כדי שסדריק דיגורי יטפח להן על השכם. מי טיפש עכשיו? חייך לעצמו.
דמבלדור קם כדי לשאת דברים. "ילדים יקרים!" פתח. "מכיוון שאני כבר לא כל כך שפוי, ואי לכך-לא מסוגל לחבר נאום ראוי לשמו, רציתי שתדעו ש-בלעכסימנג'ילארג'יו! בתיאבון!"
על השולחן הופיעו המון מאכלים שונים ומשונים, ואף אחד מהם לא מצא חן בעיני שמח שמח. הוא השתעשע עם סוכריות המנטה במשך כמה דקות אבל אז ראה שזה עושה לו צרבת והפסיק.
"מה אוכל אותך?" ניגש אליו הכומר השמן, רוח הרפאים של הפלפאף. "זאת אומרת, למה אתה לא אוכל כלום? יש כאן סטייק מצוין, הלוואי שהייתי-"
"אני צמחוני, אם לא אכפת לך." קטע אותו שמח שמח.
"אה, אני מבין. אז מה עם-" הכומר השמן סקר במבטו את השולחן ואז חזר אל שמח שמח במבט נבוך. "סוכריות המנטה?"
"הן עושות לי צרבת."
"אה, אני מבין. טוב, בהצלחה בשנת הלימודים החדשה!"
"תודה." שמח שמח תהה אם לנסות לאכול את הצלחת, אבל החליט שזה לא יצליח וחיכה לקינוחים, שכמעט חצי מהם היו צמחוניים.
לידו התנהל דיון ער על משרד הקסמים.
"כולם שם דפוקים!" אמר בלהט לנסלוט אירטגוש ודפק על השולחן.
"נכון!" הסכימה איתו סאנשיין דלטורי.
"אתם צודקים! משרד הקסמים הוא חרא!" אמר אלפרד דרטאלף ואכל עוד חתיכה של פאי לא מזוהה.
"חשבתי שאנחנו אמורים להיות הבית של הנחמדים..." ניסה שמח שמח להשתחל לשיחה, אבל לפני שהספיק להוסיף שעוגת פרחי-היסמין ממש טעימה, פנו אליו שלושה קולות:
"תשתוק!"
"אוקיי." הוא אפנה את מבטו וחיסל את כל הג'לי שהיה בשולחן, פרוסת עוגת היער הלבן ושתי סוכריות מנטה.
כל האוכל נעלם בבת אחת מהשולחן, וחלק מהתלמידים החדשים יותר צעקו במחאה. דמבלדור צחקק לעצמו בשקט.
"עכשיו, כשאתם שבעים, אני יכול להתחיל להגיד את הדברים החשובים." אמר דמבלדור, מתנדנד מעט על עקביו בגלל שמונה כוסות של וויסקי אש שחיסל בזמן שיא. "אסור להיכנס ליער האסור-הא, יצא לי חרוז!- וגם לא להכעיס את השרת, להתחיל עם בנות השנה השנייה ומטה אם אתם תלמידי השנה השישית ומעלה," כמה מחאות קלושות נשמעו. "ואסור לכם, בשום פנים באופן, כי אם תעשו את זה אתם תמותו מוות סאדיסטי ומלא ייסורים, ויש לנו מצלמות נסתרות בכל מקום, אסור לכם אף פעם ל-" עיניו נעצמו והוא התמוטט על השולחן.
"פרופסור דמבלדור!" קראה פרופסור מקגונגל.
"זה בסדר, רק תוציאי את החרפושיות מהירח," מלמל דמבלדור ורייר.
"תלמידים, למעונות!" ניסתה פרופסור מקגונגל לצעוק, אבל אף אחד לא הקשיב לה בהמולת הקולות של המדריכים שניסו להוציא את התלמידים הסקרניים מהאולם. "תלמידים חדשים, אחרי!" קרא סדריק דיגורי וכמה בנות התעלפו.
הכניסה למועדות בית הפלפאף היתה דלת עץ פשוטה. כשמישהו שאל את סדריק למה זה, הוא ענה שבגלל שהפלפאף הוא בית הנחמדים טבעי שיתנו לכל אחד שרוצה להיכנס. לא שמישהו ניסה, אי פעם.
"אפילו פרד וג'ורג' מתרחקים מהדלת הזאת!" הוא הצהיר בגאווה.
כששמח שמח הגיע למיטת האפיריון שלו הוא גילה שכל חפציו הועברו לשם. הוא הקדיש שתי שניות לתליית הפוסטרים של קייטי פרי וג'סטין ביבר על הקיר, ואז הלך לישון.