כש"פנגטזיה" הופכת למציאות

כשפנגטזיה הופכת למציאות

פרולוג: פרידה

"את בטוחה שאת רוצה לטייל בעולם לבד?" שאל מייקל. "כן מייקל, נמאס לי מהמקום הזה, אני לא רוצה להישאר בבית היתומים הזה יותר." אמרה רוז. "אז אני אבוא אתך." הציע מייקל. היא חייכה, "תודה מייקי, אבל אני רוצה להיות לבד קצת." "כרצונך." הוא השיב.

מייקל ג'ונסון בן השבע עשרה הוא נער יתום מגיל שבע. הוריו נהרגו בתאונת דרכים והוא לא הצליח למצוא משפחה שתאמץ אותו לחיקה, 'הוא גדול מדי.' תמיד אמרו, 'אנחנו מחפשים תינוק.' עיניו הכחולות שירש מאמו בהקו כשהביט בחברתו הטובה אורזת את התרמיל שלה.

לרוזלין פרקר, רוז, היה סיפור אחר לגמרי. היא לא הכירה את הוריה. הם נטשו אותה כשנולדה. היא לא יודעת מה עלה בגורלם וגם לא אכפת לה. היא לא רצתה שיאמצו אותה מעולם. כשהייתה תינוקת לא מצאו לה משפחה וכשבגרה היא לא רצתה אחת. שערה השחור גלש עד לאמצע גבה ועיניה בצבע ירוק זית. היא גבוהה כמעט כמו מייקל, אך מבנה גופה דק לעומת מבנהו המוצק, השרירי. היא בת גילו, והם נהיו החברים הכי טובים מהיום בו נפגשו.

"סיימתי." היא אמרה בחיוך ותלתה את תרמילה הישן על גבה. מייקל חייך אליה ועטף אותה בזרועותיו. "אל תשכחי אותי." הוא ביקש. "ברור שלא, אני אכתוב לך ואם אני אמצא מחשב אז אני אשלח גם אימיילים." היא הבטיחה. הוא נשק על לחיה. "אוהב." הוא לחש. "אוהבת" היא ענתה וליטפה את שיערו הזהוב. כך תמיד נפרדו כשהיו ילדים. הוא היה אומר 'אוהב' והיא הייתה משיבה 'אוהבת'.

רוז הביטה בפעם אחרונה בחדר שהיה מקום מגוריה במשך כל חייה. במיטת העץ הפשוטה, בשידת הלילה לצידה בשולחן שעליו עשתה את שיעורי הבית שלה, בכיסא התואם, ובארון שאת תכולתו רוקנה זה עתה. על הקיר היה תלוי פוסטר ענק של כוכבי הסדרה "דם אמיתי". סדרה שרוז העריצה מהפרק הראשון ועד לאחרון.

הוא צפה בה מהחלון כאשר יצאה מבית היתומים מבלי להביט לאחור. היא תפגוש אותו שוב, זה בטוח, אך היא לעולם לא תחזור אל בית היתומים הזה.

היא לא ידעה שלא תפגוש בו שוב לעולם.

הפאנפיק שלי נמחק בשיפוץ של האתר אזד הנה הוא מחדש...

		הפרק הבא