האמת העירומה

כותב: peace and love
הגולש כתב 21 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 1933

(5) 2 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: אימה, מתח, מסתורין - שיפ: ג'ן, לפעמים זוגות שוליים - פורסם ב: 16.09.2011 - עודכן: --

המלץ!

ID : 2284

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

שם הפיק: האמת העירומה.
ז'אנר: אימה, מתח, מסתורין.
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: R (אלימות).
שיפ: ג'ן, לפעמים יש זוגות שוליים.
מיקום: בית היתומים שטום רידל שהה בו בתור ילד.
תודות: ללונגה המדהימה- כן, הבנתי את התיקונים שלך בביטוא, ולאורפז המדהימה לא פחות, שהמליצה לי עליה.

פרולוג:

היא סבלה. סבלה כל כך, שהיא בקושי הרגישה את גופה. הקור המקפיא חדר לעצמותיה וכמעט הקפיא אותה למוות. והצירים- הם לא הקלו עליה במיוחד.
היא מלמלה מילים ריקות וחסרות משמעות כמו, "יהיה בסדר" ו"עוד מעט מגיעים", למרות שבית היתומים שאליו פנתה ללכת היה במרחק של שני קילומטרים מהרחוב שבו הייתה כעת.
היא לא ידעה איך היא תגיע בשלום ובבטחה לבית היתומים, אם בכלל תגיע לשם. הדבר היחיד שידעה היה שאם לא תצליח, התינוק שלה, העולל שעליו שמרה והגנה ברחם בטנה במשך תשעה חודשים ארוכים ומייסרים, ימות.
אבל היא רצתה לראות אותו, בשניות הראשונות והאחרונות בחייו הקצרים כל כך. היא רצתה לדעת שהוא יחיה וימות דומה לאביו.
אביו...
היא החלה לצרוח מכאב האובדן. טום, הבחור שאהבה, הלך, והותיר אחריו אותה, חלשה וחסרת כוחות, כושלת לכיוון בית היתומים שבו תלד את בנה הראשון והאחרון...
הסחבות שלבשה כלל לא חיממו אותה. הם רק הדגישו את הקור, הדגישו את העובדה שמעולם לא קיבלה יחס אוהב (חוץ מאשר מטום), ושהיא הולכת למות כך.
רגע אחד, חשבה לעצמה. אני הולכת למות?
ההיגיון אמר לה שאם היא תמשיך לחשוב כך אז התשובה תהיה כן. מלבד זאת, הסיכויים היו קלושים; היא חיה ברעב במשך כל חייה, ומאז שטום עזב אותה היא הגיעה לנקודת שבירה. היא לא אכלה בתדירות גבוהה במיוחד...
אך ליבה אמר לה שהיא לא תמות. ואם היא לא תמות, אז גם בנה לא ימות, ואז היא תוכל לשמור עליו ולהגן עליו, לגדל אותו...
ציר נוסף- והיא צרחה בשנית. ואז, כאילו מישהו שם למעלה רוצה לבחון אותה, ברד החל לרדת בפתאומיות, ולא רק שקפאה, אלא גם נרטבה עד העצם במים הקפואים. כאילו אותו מישהו מלגלג עליה על כך שאינה מסוגלת לעבור את הקילומטר הבא.
היא הרגישה שהיא הולכת באיטיות מופרזת, כאילו כל צעד שלה מכסה חצי צעד של צב חולה. אך כוח הרצון כפה עליה להמשיך ללכת בלי לעצור באמצע הכביש, והיא צייתה לו והמשיכה ללכת בהתמדה, כולה כאובה וחלושה.
בסופו של דבר ההתמדה השתלמה. בעיניה, דלת בית-היתומים הייתה משיח. היא דפקה עליה בחוזקה בשני אגרופיה, צורחת למי שבפנים, מי שזה לא יהיה, שיפתח לה את הדלת וייתן לה ללדת על מיטה, לפחות.
בחורה יפה וצעירה פתחה לה את הדלת, ומתוך הרגל אמרה ברוגע ובשלווה גמורה: "שלום, אני קייט וזהו בית היתומים של-"
" לא אכפת לי מהשם המזוין של הבית-יתומים הזה, אני יכולה ללכת למקום שבו אני אוכל ללדת בצורה נורמאלית?! אהה!!!" היא צרחה שוב, בגלל ציר נוסף שהחל לענות אותה.
קייט התעשתה והניחה לבחורה המסכנה להישען על גבה. היא זרקה גידופים לכל עבר, צעקה כל פעם שציר השתחרר, מרגישה לראשונה איך היא קודחת מחום, איך גרונה שורף וצורב...
היא חשה שהיא נזרקת על מיטה נוקשה. היא תפסה בחוזקה במסגרת המיטה, לופתת את הברזל הקר בכל כוחה.
יחד חמה וקטנה הונחה על מצחה הקודח.
"את- את רותחת," נבהלה קייט והניחה קרח על מצחה.
עוד ציר. עוד צרחה. ועוד אחד.
"הוא עוד מעט יוצא לחלוטין," התרגשה קייט ושאלה, "איך קוראים לך?"
"מרופי גונט,"היא התנשמה ולחצה שוב.
הזיעה טפטפה ממצחה וצרבה בעיניה, יחד עם הדמעות המלוחות.
"אוקי בסדר-" קייט נשמה נשימה ארוכה, "מרופי? תנשמי. לשאוף ולנשוף, כל הזמן!"
קייט קרעה את מכנסיה של מרופי במיומנות מפתיעה ולאחר כמה דקות צייצה בקול נרגש, "הנה! ה-הראש! יצא!"
היא ציפתה לבכיות המוכרות והמעצבנות מפי התינוק. אך שום בכי לא נשמע, רק הבכי של מרופי.
קייט כיווצה את גבותיה. מה קורה פה? אך היא לא אמרה דבר ומחאה כפיים למרופי, ליטפה את פניה ואמרה שהמשך הלידה יהיה פחות כואב, ושעוד מעט היא תהיה אמא מאושרת ו-
התינוק יצא לחלוטין. קייט העדיפה להתעלם מחוסר הבכי של התינוק ושטפה אותו במים חמים בזרם חלש בכיור.
מרופי שכבה במיטה, רועדת, רגליה מכוסות דם, כולה בוכייה.
"תביאי לי אותו."
"אבל, מרופ-"
"עכשיו," פקדה מרופי. קייט הרימה את התינוק מהכיור. הוא היה עדיין מכוסה קצת דם, אך ראשו היה נקי לחלוטין.
מרופי הרגישה נורא. מצחה קדח מחום וגרונה שרף, שערה הארוך והפרוע היה רטוב מזיעה ונראה כאילו הוא נבל, כאילו לא יגדל לעולם.
קייט הביטה בתינוק בפליאה והלם. ליבו פעם מהר יותר מכל תינוק שאי פעם זכתה ליילד. הוא פקח את עיניו בזהירות והביט סביבו בחשדנות. עיניו היו שחורות משחור, פלומתו שחורה גם כן. מבטו היה נבון ופיקח, וגם איכשהו בוגר במובן מסוים, אף על פי שהיה רק בין כמה דקות.
קייט הניחה את התינוק בחיקה של אימו הנרגשת. היא אומנם הייתה חולה ונראתה איום, אך הייתה נרגשת ומאושרת כמו שלא הייתה שנים רבות.
היא הביטה בעיניו של בנה. היו לו ריסים ארוכים ועבים, אפו היה מעודן ושפתיו דקות אך יפות. ממש... חושניות.
"טום שלי," לחשה מרופי.
"אז... איך תקראי לו?" שאלה קייט בחביבות.
"טום וואנדרלו רידל," לחשה מרופי בשנית וליטפה את פלומתו הרכה, השחורה.
הוא הביט בה בפליאה וסקרנות. מרופי הניחה אצבע רועדת בידו הצחורה. טום הידק אותה בחוזקה.
דמעה נחתה על אפו הקטן. דמעתה האחרונה, כך ידעה, ומחתה בזהירות את הדמעה מאפו.
"טום שלי," לחשה בשנית את מילותיה האחרונות.
לאט- לאט נתנה לידיו המזמינות של המוות לערסל אותה למנוחה הנצחית.

--------------------

תגובות? הפרק הראשון יפורסם בהקדם (אני מצפה גם לתגובות בונות!!!) (: