נקמה מתוקה

שנת 2004

זה הייתה שעת צהריים מאוחרת. היא עמדה ליד חברתה הטובה, ליליאן, חוזרת על תנועות העידוד פעם נוספת.

"קלייר, את בסדר?" שאלה לליאן ופנתה להביט בנערה המותשת.

קלייר הסתכלה על לליאן וחייכה חיוך מותש. "לא, לא ממש."

אודרי, הקפטנית של קבוצת המעודדות "ווילד טייגר" התקרבה לעברן בצעד זועם וצרחה, "גם ככה קשה לי שאתן עושות את התנועות כל כך גרוע! אל תהיו עוד יותר גרועות ממה שאתן ותפריעו!"

לליאן הרימה את ידה והחוותה אצבע משולשת לגבה של אודרי.

"אוקי, בנות, פעם אחרונה!"

קלייר יצאה החוצה ממקלחות הבנות עטופה במגבת לגופה. היא הייתה היחידה בחדר המלתחות. היא הסתכלה על שעון היד שלה, השעה הייתה חמש וחצי.

"לעזאזל," מלמלה לעצמה. היא פשטה את המגבת, והתלבשה במהירות. היא לקחה את חפציה ויצאה במרוצה מהמלתחות שנתקלה במישהו.

"סליחה, אני כל כך..." קלייר הרימה את מבטה וראתה אותו.

היו לו פנים נאות וייחודיות. זוג עיניים מדהימות. עין ימנית בצבע ירוק בעוד שהעין השמאלית בצבע כחול. היה לו אף סולד ושפתיים בינוניות, אדומות. גופו היה רזה וחסר שרירים.

"סאם?" שאלה קלייר בהפתעה.

הוא חייך ושאל, "מה את עושה פה?"

"סיימתי חזרה, מה אתה עושה פה?"

"הייתי על המחשבים בבית ספר, הייתי צריך לעבוד על כמה פרויקטים במחשב של המנהל."

קלייר הסתכלה עליו בתוכחה ואמרה, "אתה מודע לעובדה שאם תופסים אותך אתה תושעה מבית ספר?!"

הוא צחק ואמר, "אני יודע, אבל זה בחיים לא יקרה, אני יותר מידי חכם בשבילם."

"שחצן," אמרה קלייר, אבל היא חייכה.

"צריכה הסעה הביתה?" שאל כעבור רגע של שתיקה.

"אני אשמח."

הם התחילו לצעוד לעבר היציאה של בית ספר שלפתע נעצר סאם והסתכל על קלייר.

"מה?" שאלה שקלטה את מבטו.

"החברות שלך לקבוצה לא יתעצבנו שאת עדיין בקשר איתי?"

קלייר הסתכלה עליו במבט מאיים ואמרה, "אני לא אשמה שהן סתומות. ועוד פעם אחת אתה מעלה את הנושא אני..."

"את מה? תכי אותי?"

"סאם, מספיק. אתה יודע שאני לא בחרתי בזה. הייתי חייבת לבחור, או להיות בקבוצה או להישאר ידידה שלך. אני החלטתי, גם וגם."  והיא יצאה אל חניית בית ספר מחפשת את המכונית של סאם. מכונית אודיA3 .

היא שמעה את צפצוף המכונית וכעבור רגע ראתה את סאם פותח את דלת המכונית. היא התקרבה לעבר המכונית ונכנסה פנימה, מתיישבת ליד תא הנהג.

"זה פשוט לא פייר שאתה שופט אותי רק בגלל זה." אמרה. היא הורידה את נעלי האצבע והניחה רגליים על המושב.

סאם התניע את המכונית ואמר רגע לפני שהוא התחיל לנהוג. "אני רק אומר שזה קצת מוזר, הן הרי אמורות להיות החברות שלך, לא?"

קלייר גלגלה עיניים וחשבה לעצמה, "עלק חברות."

היא הסתכלה על הנוף בחוץ. הם גרו בפרברי סן חוזה שבקלפרוניה מאז שהיא זכרה את עצמה. היא גרו במקום קטן למרות עושרו של אביה בגלל בקשת אימא.

היא זוכרת שכאשר נתבקשה לבחור פעילות מחוץ לבית ספר היא מיד בחרה בעידוד. היא ידעה שזה דורש המון תשומת לב אבל זה יראה טוב בדף בקשה לאוניברסיטת סטנפורד.

היא עוד זוכרת את היום שבו אודרי, הקפטנית של קבוצת המעודדות ניגשה אליה ואמרה לה באופן חד משמעי שהיא לא יכולה להתראות עם סאם. "איך היא הגדירה את זה?" חשבה קייט.

"בבית ספר יש הירארכיה, מעודדות, ספורטאים, מורים, ראשי מועצה, תלמידות, כלבים, שרצים ובתחתית החנונים. אז את רואה, את לא יכולה להתחבר עם אנשים מסוגו, זה ישבש את כל המערכת." אמרה אודרי בחיוך מרושע.

קלייר לקח נשימה עמוקה. היו לה עוד שעורי ביית לסיים. היא הייתה חייבת לקבל ציונים גבוהים בשביל אבא שלה שגם הוא לא חשב שמעודדות זה דבר טוב וזה הורס לה את הסיכויים להתקבל לסטנפורד.

"קלייר? הגענו." שמעה את קולו של סאם.

היא פנתה להביט בו ושאלה, "אתה רוצה לשבת איתי על השיעורים בביולוגיה?"

הוא חייך ואמר, "בכיף, גם ככה אין מה שהוא מעניין על המחשב."

קלייר הרימה גבה ואמרה, "שסאם יגיד דבר כזה?!" היא הוציאה את הפלאפון שלה ואמרה, "אתה יכול לחזור על זה שוב?"

הוא גלגל עיניים ואמר, "נו, אין לי את כל היום, בלאק."

היא יצאה מהמכונית ואמרה, "שנתחרה עד לבית שלי?"

היא פלט נחרת צחוק ואמר "קייט, את מודעת לעובדה שהפעילויות היחידות שאני עושה זה באצבעות, וזה קורה כל יום שאני מתקתק על המחשב."

היא חייכה ואמרה, "אז באמת לא יזיק שתעשה קצת ספורט, אתה נראה חיוור יותר מהרגיל."

"יאללה, בואי. גם ככה יש לי הרבה דברים לעשות."

הם צעדו לעבר ביתה בשתיקה. הם נכנסו לתוך הבית ועשו את דרכם לחדרה של קלייר שפגשו באביה של קלייר, אדון גרגורי בלאק, מנהל בנק "הבנק, בדרך שלך." הבין לאומי.

אביה בחן את לבושה של קייט וצקצק בלשונו, "קלייר, המכנסיים שלך קצרות מידי, את לא חושבת?"

קלייר הסתכלה על אביה בהרמת גבה ואמרה, "אה, לא! זה המטרה במכנסיים, להראות את הירכיים החטובות שלי."

אביה גלגל עיניים ופנה לסאם, "איך מתקדם בקשת קבלה לסטנפורד, סאם?"

"אני לא מתכוון להירשם לסטנפורד שנה הבאה, אדוני," ענה סאם בשלווה.

"אוה," אמר אדון בלאק בהפתעה. "אז לאן אתה מתכוון להירשם?"

"חשבתי על אוניברסיטת ייל או אוקספורד שבלונדון."

הוא ראה את קלייר מסתכלת עליו בהפתעה מעורבת בהלם ששמע את אביה אומר, "מקומות מכובדים, וכבר הגשת בקשת קבלה?"

הוא הנהן בראשו. "ייל רוצים אותי בעוד שבועיים לפגישה."

גרגורי חייך בסיפוק ואמר, "אני גאה בך, אין דבר שאני יותר אוהב מאשר הדבקות למטרה. החלטת לאן אתה רוצה ללכת?"

סאם הנהן בראשו לאות לאו וגרגורי אמר," יפה מאד. דרך צלחה." והוא המשיך בדרכו החוצה.

קלייר פנתה להביט בסאם בחוסר אמון ואז עלתה לחדר ברוגז. סאם גלגל עיניים ועלה אחריה. הדלת הייתה סגורה והוא דפק בדלת.

"קלייר, אני יכול להיכנס בבקשה?"

הוא לא שמע קול ופתח את הדלת. קלייר ישבה על המיטה מסתכלת עליו בדממה.

הוא סגר את הדלת, לקח כיסא והתיישב מולה.

"קיבלתי את המכתב אתמול ורציתי לספר לך היום," אמר והסתכל עליה. הוא הסתכל על השיער בצבע בלונד חום שבדרך כלל היה פזור ועכשיו היה אסוף לאחור בקוקו רפוי. על העיניים החומות בצבע שוקולד, על האף הסולד והנמשים הקטנים והחמודים שריצדו על אפה ולחייה. הוא הסתכל על שפתיה הבינוניות והאדומות כל כך.

"קלייר, התכוונתי לדבר איתך על זה ברגע שנחזור ואז אביך פגש בנו והתחיל לדבר איתנו."

"איתנו? לא, סאם, זה היה איתך. זה תמיד איתך, זה אף פעם לא איתנו ואתה יודע את זה." אמרה ונעמדה מהמיטה בכעס צועדת לעבר החלון, מציצה החוצה.

"כל פעם מחדש שהוא מגיע הביתה, הוא אף פעם לא מדבר איתי. זה רק אתה, כאילו אתה הבן שלו ואני אוויר. לא משנה מה אני עושה, לא משנה כמה אני משתדלת, שום דבר. זה כאילו הוא קבע, "קלייר בלאק, את אוויר ואין מה לעשות."

סאם קם מהכיסא והתקרב אליה. "את יודעת שזה לא נכון ושהוא דואג לך."

היא הסתובבה במהירות ואמרה בכעס קל, "באמת? עכשיו שהוא דיבר איתך בערך חצי שעה, איפה אני הייתי בשיחה? כאילו, קלייר זה עניני נשים שטחיים שלא מעניינים אותי בכלל וסאם זה עניינים גבריים שמדברים אליי."

סאם היה רגיל לדברי הזעם של קלייר נגד אביה לכן אמר, "קלי, אם כל כך קשה לך עם זה, לכי תדברי איתו על זה."

"הוא לא ידבר איתי על "זה", הוא ימציא תרוץ שהוא עסוק בעבודה ואז ישלח לי צ'ק של חמש מאות שקל לעשות קניות, כאילו זה מה שיפתור את הבעיות שלי," אמרה במרירות.

סאם לא ידע מה לעשות. הוא אסף אותה לחיבוק רך ואמר, "אני יודע שקשה לשתייכם מאז הפטירה של אימא שלך לפני שלוש שנים, אבל את חייבת לתפוס אותו לשיחה ולהסביר לו שזה לא יכול להמשיך ככה."

קלייר מלמלה משהו מבעד לחולצת הטי שירט ואז התנתקה ממנו ואמרה, "אתה באמת מנחם אותי אתה..." היא הסתכלה עליו בהלם ואמרה, "אני לא מאמינה, אתה עושה את זה שוב!"

"עושה משהו שוב?" שאל בתמימות.

"מתחמק מהנושא החשוב וגורר אותי לדבר על עצמי." אמרה והסתכלה עליו בתוכחה.

"קלייר, לידיעתך זאת את שהתחילה לדבר איתי על אבא שלך לא אני."

"כן, אבל אם אתה היית ממשיך לדבר על החשיבה האקדמית שלך לעתיד, אני לא הייתי משנה את השיחה," אמרה בהתנצחות.

הוא גלגל עיניים ואמר, "מה שתגידי."

היא הסתכלה עליו בהבעה של, "נו, ספר כבר!"

"אני לא רוצה ללמוד בסטנפורד, אני מעדיף כמה שרחוק מהמשפחה והאנשים שאני מכיר."

"כולל אותי?" שאלה ועפעפה בעיניה.

"לא, את לא כלולה. אני יודע שאת חלק מהמשפחה, אבל אני רוצה להצליח בלימודים, וסטנפורד זה לא נחשב בשבילי הצלחה."

"בגלל הלימודים או כי זה קרוב הביתה?"

הוא חייך אבל לא ענה.

היא הסתכלה עליו מספר שניות ואז אמרה, "טוב, מספיק לדבר על העתיד, יש לי שעורי בית בביולוגיה להכין ואני צריכה עזרה, אז אתה עוזר?"

"כן," והתיישב על הכיסא שליד השולחן. היא לקחה את המחברת והתיישבה על כיסא לידו.

הם התחילו לפתור את התרגילים שלפתע קלייר שאלה, "סאם, אתה הולך לנשף סיום השנה?"

הוא הסתכל עליה ואמר בחיוך, "לא, מה אני אעשה שם?"

"מה זאת אומרת מה תעשה שם?" שאלה בזעזוע. "תרקוד, תהנה, תחייה. כאילו, בחייך, זאת השנה האחרונה שלך בתיכון."

"למי איכפת? חוץ מזה יש כמעט עוד שלושה שבועות עד לנשף. למה, רצית שאני אזמין אותך?" שאלה בהקנטה.

"לא, אלף יש עוד שבוע וחצי ובית, ואם אתה רוצה לדעת יש לי בן זוג," אמרה, אבל לא הסתכלה עליו.

"אם כן, לא יהיה איכפת לך אם אני אשאל מי הבחור הבר מזל?"

היא מלמלה משהו והוא אמר, "קלייר, יותר בקול."

"דיויד אנדרסון," והוא ראה את לחייה מאדימות.

"הקווטארבאק?" שאל בהלם. "הוא לא אמור לצאת עם הקפטנית שלך או משהו?"

"לא, הוא אמר לי שהוא לא רוצה להזמין מישהי שחצנית ושטחית שהדבר שחשוב לה זה הלק החדש שיצא עכשיו לשוק."

"רגע ואת, לא חושבת על הלק החדש?" שאל, צוחק.

היא הרימה את המחברת וחבטה קלות בזרועו ואמרה, "הי, אני לא כזאת שטחית."

"יפה לך. תיהנו בנשף," אמר.

היא הסתכלה עליו ואמרה, "אתה חייב ללכת. ואני יודעת מי תרצה ללכת איתך."

"מי?" שאל בחשדנות.

"לילי, אני יודעת שהיא רוצה ללכת לנשף וגם זה זמן קצר לפני שהלימודים ייגמרו, אז יהיה כיף," אמר והסתכלה עליו בחיוך מאושר.

"אז, תבוא?" והסתכלה עליו בתחנונים.

הוא הסתכל עליה וידע שלא יהיה יכול לסרב, "אני אחשוב על זה."

"יש!" אמרה וחיבקה אותו באושר. "אתה לא תתאכזב."

*        *        *

אודרי ישבה מול שולחן האיפור שלה בחדרה, שמה שפתון על שפתיה הורדרדות. חברותיה  ישבו על המיטה מתווכחות בלהט.

"מה אתן אומרות, שנלך לטייל בקניון היום? נתארגן לקראת הנשף?" שאלה והסתכלה על דאיין ורבקה בחיוך.

רבקה הסתכלה על אודרי וחייכה בלהט. "כן, ראיתי שמלה מזה מדהימה לפני שבוע בצבע טורקיז, משהו משגע."  

"מי הבן זוג שלך לנשף?" שאלה דיאן את אודרי לפתע. "שמעתי שאת ודיוד נפרדתם."

אודרי הסתכלה על דיאן במבט חודר ואמרה, "אני ודיוד לא נפרדנו. אנחנו פשוט צריכים כמה ימי חופש אחד מהשני. עד נשף הסיום אנחנו נהיה ביחד."

"לא ככה אני שמעתי," מלמלה דיאן בשקט.

"סליחה?"

דיאן ורבקה הסתכלו אחת על השנייה ושתקו.

"מה אתן מסתירות ממני?" שאלה והסתכלה עליהן במבט מאיים.

רבקה העיפה מבט רצחני בדיאן שלפתע נראתה מעט מפוחדת מעט ואמרה, "שמענו שדיוד הזמין את קלייר לנשף."

אודרי הסתכלה על שתיהן ואז שאלה בקול קר, "מאיפה אתן יודעות את זה?"

"דניאל, החבר שלי, שהוא במקרה החבר הכי טוב של דיוד אמר לו את זה. הוא אמר לו שנמאס לך ממך ושהוא הולך להזמין את קלייר לנשף."

אודרי הסתכלה על דיאן ואמרה, "קלייר בלאק? שאבא שלה הוא מליונר?!"

דיאן הנהנה בראשה ואודרי המשיכה, "אתן יודעות, מהרגע הראשון שהיא הופיעה לקבוצת המעודדות לא סבלתי אותה. היא הייתה יותר מידי... מתוקה." היא הסתכלה על דיאן ורבקה שחיכו בזדוניות ושאלה, "היא עדיין נפגשת עם החבר החנון שלה?"

רבקה הנהנה ואמרה, "כן, קוני אמרה שהיא ראתה אותה נכנסת איתו למכונית אחרי האימון."

אודרי הסתובבה והסתכלה על עצמה במראה; היא הייתה נערה נאה. היה לה שיער שחור, גלי. עיניים כחולות עמוקות, אף סולד ושפתיים ורודות מושלמות. והיא הייתה הקפטנית של קבוצת המעודדות של "ווילד טייגר."

 היא הסתכלה על שתיהן בחיוך זדוני ואמרה, "מעולה, יש לי רעיון שיגרום לה לחשוב פעמיים לפני שהיא נענית להצעה של "הגבר" שלי."

קלייר צעדה עם לילאן לעבר כיתת הביולוגיה, שהיא נתקלה בדיאן ורבקה.

"אודרי, מחכה לך!" אמרה רבקה והסתכלה על קלייר בחיוך מרושע.

קלייר הסתכלה על לליאן בהרמת גבה ואמרה, "נתראה אחר כך." והיא צעדה אחריהן לעבר המשרד.

היא נכנסה פנימה. בפנים שרר קור מקפיא בגלל המזגן, אבל זה היה נראה כאילו לא איכפת לאודרי כי היא לבשה את התלבושת המעודדת הקצרה.

אודרי הרימה את ראשה מהדפים שהייתה רכונה קודם לכן ואמרה בחיוך מתוק, "שבי, קלייר."

קלייר התיישבה מולה ואמרה, "אני לא מבינה למה..."

אודרי הרימה את ידה מסמנת לה לשתוק ואמרה, "קלייר, את בחורה מקסימה. מאד מקסימה ואני ממש אוהבת אותך."

קלייר הסתכלה עליה בהבעה מופתעת ואמרה באיטיות, "אוקי."

"את לא מדברת כשאני מדברת." אמרה, עדיין מחייכת. "בכל אופן, הוגנבה לאוזני שמועה שאת עדיין מסתובבת עם החבר החנון שלך, זה נכון?!"

קלייר התכווצה במושבה, היא ידעה שאין טעם לשקר ולכן שתקה.

"בכל אופן, רציתי להגיד לך שאני גאה בך."

קלייר הרימה את מבטה והסתכלה עליה בהלם. "את מה?"

"אני גאה בך קלייר. אף בת לא הייתה מעיזה להמרות את פי בצורה כזו ואת עשית, יש לך ביצים."

"תודה?!"

"רציתי להגיד לך באופן רשמי שאת יכולה להתראות איתו כמה שאת רוצה, אני מבינה את הדחפים הרגשיים שלך להתראות איתו."

קלייר הרימה גבה והיא המשיכה, "אני מבינה אותך, את אוהבת אותו וקשה לך בלעדיו, לכן אני אבין אם תרצי ללכת איתו לנשף."

"אבל אני וסאם רק ידידים, אנחנו..."

אודרי פרצה בצחוק ואמרה, "את חמודה, ככה את מסתירה את הרגשות שלך כלפיו בתירוץ של "רק ידידים." אין לך מה להסתיר ממני, אנחנו הרי חברות וחברות לא מסתירות סודות אחת מהשנייה, לכן אני אצפה ממך לראות אותו איתך כל הזמן נמצאים בזוגיות מושלמת."

קלייר נעמדה ואמרה, "אני לא חברה שלו, אנחנו רק ידידים, למה את מנסה להרוס לי את הידידות שלי איתו?"

החיוך המתוק של אודרי נעלם והיא אמרה בקול קר, "כדי שתביני שאת לא מתעסקת עם הגבר שלי. את לא מתקרבת אליו, זה ברור?"

קלייר הסתכלה עליה בהפתעה ואמרה מידית, "אז זאת הסיבה, אם את רוצה אני אגיד לו שאני לא אלך..."

אודרי חייכה חיוך מרושע ואמרה, "נראה לך שזה מה שירצה אותי? את השפלת אותי בפני הקבוצה ברגע שהעזת להיענות בחיוב לחבר שלי. אני רוצה שגם את תושפלי קצת. אני רוצה שתגרמי לחבר החנון שלך להתאהב בך, זה ברור?"

קלייר רצתה לצרוח , "לא!" ארוך אבל היא שתקה ואודרי אמרה, "יפה."

וקלייר," אמרה כשהסתובבה לצאת מהחדר. "אם תספרי למשהו על השיחה שלנו, אפילו בקטנה אני ארדוף אותך ואני אגרום לך לסבול."

קלייר הנהנה בשקט ויצאה מהחדר.. היא ידעה שיהיה אסור לה לספר, היא זכרה את הילדה האחרונה שהעיזה להמרות את פי אודרי, היום היא מנודה חברתית.

קלייר נכנסה לתוך כיתת הביולוגיה וראתה את סאם מסתכל עליה בשאלה. היא הסבה את פניו ואמרה לפרופסור בין, "הייתי אצל אודרי, סליחה על האיחור."

הוא הנהן והיא תפסה את מקומה ליד ליליאן שהסתכלה עליה בהרמת גבה. קליר התעלמה ממנה ומסאם במשך כל השיעור וכשנשמע הצלצול היא אספה את חפציה ועזבה את הכיתה, צועדת לעבר המכונית הבה אם וו שאביה קנה לה לא מזמן.

היא נכנסה לתוך המכונית ונסעה הביתה. היא פתחה את הרדיו, מקשיבה לשירים אקראיים שהתנגנו.

כעבור רבע שעה היא הייתה בבית. היא סגרה את הרדיו ואת החלון של המכונית וצרחה. היא צרחה, צרחה ארוכה מלאת עצבים. היא כל כך כעסה על אודרי והיא ידעה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר נגדה.

כעבור כמה שניות היא נרגעה ויצאה החוצה מהמכונית, צועדת לעבר ביתה. היא נכנסה בשקט, סוגרת את הדלת אחריה. היא הסתכלה על הסלון הלבן שבביתה. על ספות העור הלבנות ועל השולחן השקוף עם נגיעות זהב. על הטלוויזיה החדישה שאביה קנה לא מזמן שעמדה מרחק קצר מהספה הזוגית.

היא עלתה במדרגות, מובסת ששמעה את אביה קורא לה מהחדר העבודה. היא ירדה חזרה במדרגות ונכנסה לתוך החדר הגדול. שולחן עץ מהגוני עמד באמצע החדר ועליו ערמות דפים, ובצד מסך חדיש. על הקירות עמדו מדפים מלאים בספרים ומאחורי הכיסא של אביה עמדו ארבע התארים שלו. אביה ישב על הכיסא העור בצבע שחור והסתכל עליה.

"הי, קלייר. איך היה היום בבית ספר?"

היא התיישבה מולו, זורקת את התיק לרצפה בעייפות ואמרה, "היה בסדר, רגיל."

הוא הנהן בראשו ושתק. היא הסתכלה עליו בדאגה. אביה היה אדם נאה. למרת ששיערו כבר התחיל לקבל את הצבע הלבן, זה לא גרם לו להראות יותר זקן אלא הוסיף לו יותר הוד. עיניו החומות שתמיד היו מלאות ניצוצות אור נראו עכשיו עייפות. היא הסתכלה על האף הסולד שאותו ירשה  ועל השפתיים האדומות הבינוניות.

"אבא, קרה משהו?" שאלה בדאגה. היא קמה מהכיסא והתקרבה אליו, מחבקת אותו מעט.

"קלייר, מאז מותה של אימך לא יצא לנו לדבר ואני מרגיש שזה קצת באשמתי... אני..."

היא קטעה אותו ואמרה מיידית, "אבא, זה בסדר, אני מבינה היית עסוק בעבודה, וזה..."

הוא הרים את מבטו אליה ואמר, "לא קלייר, זה לא. סאם דיבר איתי אתמול ואמר לי שאת מרגישה מעט מקופחת בגלל היחס שאת כמעט לא מקבלת ממני ויצא לי לחשוב על זה והבנתי שזה באמת נכון."

היא הסתכלה עליו מחכה שימשיך והוא אכן המשיך, "לכן, אמרתי לעצמי שאנחנו צריכים לדבר... ממש לדבר, למרות שאני לא יודע איך לדבר לילדה בת שבע עשרה, שהיא מבוגרת יחסית לגילה והיא הבת אדם הכי מקסים שאי פעם פגשתי."

קלייר חיבקה את אביה בחום ואמרה, "זה בסדר, אבא. אנחנו באמת צריכים לדבר... אולי אני אזמין מקום במסעדה האהובה שלך ונדבר?"

"למה שלא נדבר עכשיו?" שאל והסתכל עליה והוסיף במהירות כשראה את מבטה המופתע של קלייר. "אם את לא עסוקה."

"לא.. אני בסדר..." היא התרחקה ממנו והתיישבה ממנו. "אז, על מה אתה רוצה לדבר איתי?"

"הלימודים שלך, הציונים שלך טובים?"

היא הנהנה בראשה בחיוך ואמרה, "כן, הכל מאיות חוץ ממחשבים שאני שמונים וחמש. אני ממש מנסה אבל אני שונאת את הנושא הזה, ואני לא רוצה לפרוש כי אני צריכה את זה, כי זה אתגר."

אביה הסתכל עליה בחיבה ואמר, "אני גאה בך שאת כל כך מתאמצת. והעידוד לא פוגע בלימודים, את לא מרגישה יותר מותשת... יותר קשה לך?"

היא הנהנה בראשה לאות לאו והוא הנהן בראשו בכובד ראש. הם ישבו בשקט במשך כמה שניות שאביה שאל, "האם סאם ואת קרובים?"

היא הסתכלה עליו, מופתעת מהשאלה ואמרה, "כן, אנחנו חברים מאז הגן."

"ואת לא מרגישה שהאווירה ביניכם משתנה.. את לא מרגישה אולי שאת..."

קלייר הבינה לאן אביה חותר ואמרה מידית. "לא אבא ממש לא, אני וסאם רק חברים טובים, לא יותר מזה."

"אני מבין... אני פשוט אומר שאם תהיו יותר מרק חברים אני אבין..."

היא צחקה ואמרה, "אבא, אל תדאג. כמו שאמרת אני ילדה בוגרת לגילי.. אני לא עושה שטויות."

היא התקרבה אליו ונשקה קלות על לחיו. "אני אוהבת את זה, שאנחנו יושבים ביחד מדברים. אנחנו צריכים לעשות את זה לעיתים קרובות."

הוא הנהן בראשו ואמר, "אני שמח לשמוע."

היא יצאה מהחדר, לוקחת את תיקה עולה לחדרה. היא פתחה את דלת חדרה ונכנסה לתוך החדר המרווח שלה. באמצע החדר עמד מיטת אפריון ענקית. ארון עץ לאורך הקיר. על הקרות עמדו פוסטרים שונים של להקות פופ שונות ותמונות שלה עם סאם ועם ליליאן בכל מיני מקומות.

היא הסתכלה על התמונה הממוסגרת שלה עם סאם בתור ילדים קטנים, צוחקים בגן המשחקים.

היא נאנחה ונשכבה על המיטה, קוברת את פניה בכרית.

היא שמעה דפיקות על הדלת, אבל לא הייה לה כוח לענות. היא קיוותה שהדופק יתייאש וילך. ואכן כעבור כמה שניות הדפיקות נפסקו.

היא נזכרה בדבריה של אודרי וצרחה צרחה מלאת זעם שנבלעה בכרית. היא התרוממה מהמיטה וצרחה בבהלה. סאם ישב על הכיסא מולה, מחייך.

"באמת תהיתי מתי תקומי ותשימי לב שאני כאן."

"מתי הגעת? לא, אל תענה על זה... שמעת אותי? לא, אל תענה גם על זה."

הוא הסתכל עליה ושאל, "יש משהו שאת רוצה שאני כן אענה?"

"כן," אמרה. היא התקרבה אליו באיטיות, כרכה את זרועותיה סביב צווארו ואמרה, "אני אהרוג אותך." הוא צחק והפיל אותה בחזרה על המיטה. למרות שסאם היה רזה וחסר שרירים, הוא עדיין היה גבר והיה לו יותר כוח מלקלייר ולכן הוא הצליח להשתחרר בקלות מזרועותיה הדקות של קייט ולאחוז בשתיהן ביד אחת. הוא היה מעליה מסתכל עליה בחיוך.

"עכשיו תנסי להרוג אותי," אמר בחיוך. היא ניסתה להשתחרר אבל ללא הצלחה. לבסוף אמרה, "נכנעת."

הוא הסתכל עליה ואמר, "שלא תחשבי על לחנוק אותי פעם הבאה." והוא התרומם ממנה. היא שכבה עוד כמה דקות על המיטה כששמעה את סאם שואל, ""מה קרה לך היום, נראית כועסת כשנכנסת לביולוגיה."

היא התרוממה מעט מן המיטה והסתכלה על סאם שהביט בה במבט חודר. לפעמים עיניו הייחודיות גרמו לה להרגיש מעט לא בנוח. זה כאילו עיני ראו מעבר למה שהיא הראתה כלפי חוץ.

היא תהתה אם לספר לו אבל פחדה. היא ידעה שאם היא לא הצליחה להערים על אודרי לגבי הקשר שלה עם סאם במהלך השנתיים האחרונות, היא תצליח גם לגלות אם היא גילתה לסאם מה שהיא אמרה לה.

היא ניערה את ראשה ואמרה, "זה שום דבר. היא פשוט אמרה לי שאין מצב בעולם שאני אבוא לנשף עם דיוד כי הוא שלה."

הוא הסתכלה עליה בהלם ואז אמר בכעס, פניו מתחילות להאדים. "הכלבה הזאת, איך היא מעיזה? אני אגרום לה לשלם, אני..." הוא השתתק כשראה את פניה של קלייר מחייכות חיוך עדין.

"את בסדר?" שאל בהרמת גבה.

היא הנהנה בראשה בחולמניות ואמרה, "אתה באמת נחמד."

הוא הסתכל עליה בהבעה של "את מרגישה טוב?" ואז התקרב לעברה, מניח יד על מצחה, לוודות שאין לה חום. פניו היו קרובות לפניה במרחק של סנטימטרים ספורים. קייט יכלה להרגיש בהבל פיו החם על פניה הקרירות.

הם עמדו ככה מהספר שניות, מסתכלים אחד על השני ואז אם התרחק אחורנית ואמר, "כן, אני חושב שאת חולה..."

היא הסתכלה עליו ואמרה מעט בחולמניות, "תתקרב שנייה."

הוא עשה כבקשתה והיא הסתכלה על תוך עיניו. "יש לך עיניים מדהימות, אמרתי לך את זה פעם?"

"לא. לקחת משהו לפני שהגעתי?" שאל והסתכל עליה בהבעה מוזרה.

"לא, עזוב, אני קצת מטורללת. עבר עלי יום קשה. קיבלתי את הציון במחשבים וקיבלתי..." היא הסתכלה עליו מצפה שימשיך.

"שמונים ותשע?"

"שמונים וחמש. המשך היום לא התגלה כמלהיב במיוחד כי הייתי צריכה לדבר עם אודרי, כלבת התיכון. ועוד יש לי לגמור שעורי בית למחר, שלא סיימתי וגם יש לי לעבוד על תנועות העידוד החדשות שאודרי הביאה אתמול." היא נאנחה בעייפות ואמרה, "הלוואי שהייתי יכולה להתחלף במקומך."

הוא חייך ואמר, "אני לא חושבת שהיית רוצה להתחלף איתי."

היא התכלה עליו ושאלה, "לך יש את אודרי על הראש?"

הוא הנהן בראשו לאות לאו והיא המשיכה, "יש לך אבא שמת שתצא מקבוצת המעודדות, כי לטעמו מעודדות זה לא פעילות חברתית מחוץ לבית ספר?"

הוא הנהן שוב בראשו לאות לאו והיא אמרה, "יפה. עכשיו אחרי שהבהרנו את זה, אנחנו יכולים להתחלף."

"את לא רוצה להתחלף איתי, תאמיני לי," אמר והסתכל עליה בהבעה מוזרה.

קלייר הסתכלה עליו בסקרנות ושאלה, "מר מקקוי, יש משהו שאתה לא מספר לי?"

סאם צחק ואמר, "אני לא חושב שיש לי משהו להסתיר, את מכירה אותי מאז הגן לא?"

היא הנהנה באכזבה ואמרה,  "אוף, חשבתי שתהיה מעניין יותר."

הוא התקרב לעברה ושאל בשקט, "חשבת שאני אגלה לך שאני לא בן אנוש ואני צייד ערפדים כמו באפי?"

"כן, משהו כזה," אמרה בציניות, מעורבת בצחוק. לפתע שמעה דפיקות קלות בדלת וכעבור רגע הדלת נפתחה והיא ראתה את אביה.

"הי אבא," אמרה בחיוך.

אדון גרגורי חייך ואמר, "אני הולך לעבודה. תתנהגי יפה ואל תהרסי את הבית."

"כן המפקד, "אמרה והצדיעה. אביה הניד את ראשו ועזב את החדר.

סאם הסתכל על קלייר שחייכה ואמר, "אני מניח שהדברים ביניכם הסתדרו?"

היא הסתכלה עליו ואמרה, "אתה יודע שמגיע לך מכות על זה שהתערבת, אמרתי לך שאני אדבר איתו."

"כן אבל ידעתי שזה לא יקרה בשנים הבאות לכן דיברתי עם אביך וזירזתי את העניינים."

היא גלגלה עיניים ואמרה, "אז העניינים בינינו מתחילים להסתדר.. אני מקווה."

"אני שמח בשבילך," אמר ונעמד. "טוב, אחרי שאת התעודדת ואת נראית יותר טוב, אני מניח שתפקידי נגמר לעכשיו."

"מה, אתה הולך?" שאלה קלייר בהפתעה.

הוא הנהן בראשו ואמר, "כל דבר טוב חייב להיגמר בסופו של  דבר." והוא הסתובב לצאת שלפתע הסתובב חזרה ושאל, "קלייר, עכשיו שדיוד כבר לא הבן זוג שלך, עם מי תלכי לנשף?"

היא הסתכלה עליו מחייכת בזדוניות ושאלה, "האם אני שומעת הזמנה מפיו של אדון סאם מקקוי?"

"אל תחמיאי לעצמך קלייר, אני פשוט עושה לך טובה, שלא תרגישי בודדה," אמר. "למרות שברגע שתכנסי איתי לתוך האולם את תהיי מנודה חברתית לנצח נצחים."

"לא יותר," אמרה קלייר בשקט.

"מה אמרת?" שאל והתקרב לעברה.

"היום כשדיברתי עם אודרי היא אמרה לי שהיא גאה בי על זה שהמרתי את פיה והעזתי להיפגש איתך ועכשיו היא נותנת לי אישור מלא להתראות איתך."

הוא הרים גבה והיא אמרה, "אני יודעת, מוזר. אבל זאת אודרי. ומה שנראה בעיניי אחרים כמוזר בשבילה זה נורמאלי לחלוטין."

"אני לא יודעת איך להגיב לדבר הזה," אמר, עדיין בהלם.

היא חייכה ואמרה, "תיקח את זה בתור הזדמנות להתחיל לחפש לעצמך חליפת טוקסידו לנשף."

"אז אנחנו נלך יחדיו לנשף?" שאל בחיוך.

היא הנהנה בראשה ואמרה, "כן, אז תלמד לרקוד, כי אם תדרוך לי על הרגל בנשף אני אהרוג איתך עם נעלי השפיצים שלי, ותאמין לי זה כואב."

"בסדר, מה שתגידי. נתראה." והוא עזב את החדר משאיר אותה לבד.

היא נשכבה על המיטה בייאוש ומלמלה לעצמה, "זה הולך להיות קשה." היא הכירה את סאם כמעט כל החיים שלה, הם היו כמו אחים. היא זוכרת שלפני כמה שנים היא שאלה אותו אם יש לו רגשות כלפיה וישר הוא ענה לה שלא. היא הסתכלה עליו בוחנת אותו יודעה שהוא דובר אמת. היא לא הרגישה כלפיו כלום חוץ מרגשות של ידידות וכך גם הוא. הוא אמר לה שתחשיב אותו בתור האח התאום שלה.

היא צרחה בזעם, מקללת את הרגע שהיא העיזה להיענות להצעה של דיוד. היא מהמיטה ויצאה מהחדר יורדת למטבח לקחת לה כוס מים צוננים.

למחרת בבוקר קלייר קמה עם עיניים נפוחות ואדומות. כמעט כל הלילה היא עברה בצפייה בסרטים על בחורות שיש להם ידיד ואיך הם גורמות לו להתאהב בהם ובסוף הוא מבין שהם שקרו עליו והם עוזבות אותו, אבל סוף הסיפור הרגיז את קלייר. הבחורה הבינה כמה היא אוהבת אותו ורצה להתוודות על אהבתו אליו.

היא נכנסה לאמבטיה כדי לתפוס אמבטיה קרה, כדי לעורר את עצמה. כשהייתה מוכנה התקשרה לסאם.

"הלו," שמעה את קולו של סאם.

"הי, סאם," ארה קלייר בחיוך. "באלך להסיע אותי לבית ספר?"

הייתה שתיקה קצרה והיא שמעה אותו אומר לאחר מכן, "בטח, תהיי בבית שלי עוד חמש דקות."

"אוקי, ביי," אמרה וניתקה. היא לקחה את התיק שלה וירדה למטה. במטבח עמדה מנדלה, עוזרת הבית היחידה שלהם, מכינה ארוחת בוקר קלה לאביה.

"בוקר," אמרה קלייר בחיוך. היא לקחה מהארון קורנפלקס וקערה והתיישבה לאכול.

מנדלה והסתכלה להביט בה. היא הייתה אישה רחבה. היו לה פנים נעימות ורגילות. זוג עיניים בצבע חום, שיער שכבר התחיל להאפיר, אף מעט מעוקל ושפתיים אדומות וקטנות.

"זה מה שת אוכל? הטיפה לה. "את צריכה כוח, את עושה המון ספורט ואת לא אוכלת."

"בטח שאני אוכלת," אמרה קלייר בהתגוננות ולקחה עוד ביס מהקורנפלקס בחלב שהיה בקערה.

"בטח אוכלת, מזה." אמרה והצביעה על קערת הקורנפלקס. "לא תשביעי ולא יהיה לך כוח."

"את לא צריכה לדאוג לי, אלא לאבא, אני חושב שהוא הפסיק לשתות את מיצי הגזר שאת מכינה לו."

מנדלה הרימה את ידיה בייאוש, מלמלה ברוסית מספר משפטים וחזרה לטגן את הבשר במחבת.

		הפרק הבא