גדולה מהחיים

האוטו של אימא עלה על מהמורה בכביש- ואני התנערתי מהרהורים שמטרידים את

מנוחתי כבר כמה שנים.                                                                                                                                                

אני בדרך לשדה התעופה. הציוד כבר ארוז היטב בתיק נסיעות פלוס מזוודה ישנה שאימא מצאה במחסן.                                                                                                                          

עוד כרבע שעה ואנחנו מגיעים לשדה. 

 ................................................................................................................

אבל רגע! חכו!  בואו נחזור כמה שנים אחורה.                                                                                       

עוד קצת-   עוד טיפ-טיפה.....     מושלם!

................................................................................................................... 

אז קודם כל, אני  תמר. תמר-מארי-גולדברג, אבל כולם קוראים לי תמי.                                                                                                                                             

שיהיה ברור, לא קוראים לי תמר בשום אופן! זה רק שם שכתוב בתעודת זהות!  אני תמי, ומי שיקרא לי אחרת, יפגע!                                                                                                   

 (אני צוחקת. אני פשוט שונאת שקוראים לי תמר..)                                   

אני גרה בתל אביב, אני בת יחידה, ההורים שלי גרושים ואבא שולח לאימא  כסף בשביל הטיפולים שלי.     

יש לי שורשים צרפתיים (סבתא רבה שלי הייתה צרפתייה. קראו לה תמרה מאריה, ועל שמה נקראתי אני..) למרות שאני עצמי מעולם לא יצאתי מהארץ.

עכשיו לחלק המעניין. אני, תמי גולדברג לא ילדה רגילה. את רוב חיי ביליתי בבתי חולים.                 

המערכת החיסונית שלי ממש גרועה, ובכל פעם שאני חולה, זה מסתבך ונהיה עסק רציני.                          ל

א-יודעת איך להסביר לכם...     

כשאדם רגיל נהיה חולה, הוא צריך לנוח כמה ימים, ואולי לשתות תרופה- ואז הוא ירגיש טוב יותר. כשאני חולה, שום דבר בדרך כלל לא עוזר, וזה רק הולך ומחמיר.

(אני מצטערת, אבל אין לי דרך יותר טובה להסביר לכם מה עובר עלי: דמיינו שהמערכת החיסונית היא צבא. דמיינו שהמחלות הן האויב. כשהצבא שלי נתקל בהפרעה, או מחלה, הוא מתבלבל, כי הוא חלש וקטן גם ככה,

ותוקף אותי במקום).        

בנוסף לזה, יש לי אסטמה חריפה. זה ממש מעצבן, כי אני צריכה להיות עם משאף כל הזמן, ולהיות מוכנה תמיד למשהו בלתי צפוי.

אם אני לא עם משאף לידי כל הזמן, זה יכול להיגמר ממש רע במקרים מסוימים..

פעם חזרתי מבית הספר, וחלפה על פניי משאית. כל העשן  המסריח שלה עף עליי, והתחלתי להשתעל.      

זה נהיה שיעול ממש חזק, ובואו רק נגיד שמזל שמצאתי את המשאף שלי בכיס האחורי...                                                                                                                                       

כשאני מתאשפזת, זה תמיד מלווה בטיפולים כואבים, בדקירות ותרופות נוראיות. אני שונאת את זה. זה תמיד נראה כאילו הכול בסדר, עד שיש לי התקפה (ככה אני קוראת לזמן שבו הגוף שלי לא יכול להתמודד עם מחלה או פציעה)

ולפעמים אני נמצאת רצוף בבית החולים כמה חודשים, ושוב חוזרים לטיפולים מתישים וכואבים.

אבל ברצינות! אני לא כמו שאתם חושבים! אני ילדה לגמרי רגילה!                                                          

אני אוהבת את החיים שלי בזמן שהם מתנהלים כסדרם, ואני ממש שונאת כשמרחמים עלי!   זה גורם לי להרגיש כאילו כולם נזהרים עלי, או דואגים לכל תנועה שלי! זה מעצבן! וזה לא נחוץ!                  

זה לא משנה! וזה לא מפריע לי לחיות רגיל ולהיות מה שאני!    אני פשוט אני. תמי.                              

יהודית גאה וישראלית בנשמה!   ואני אפילו מסורתית, ומבינה ביהדות ושומרת מצוות! (אפילו למדתי שנתיים באולפנה, כשהייתי במצב הרבה יותר טוב)   והחיים שלי מתנהלים רגיל רוב הזמן.  באמת.                        

אני אפילו אוהבת חיות, אבל אין לי, כי אסור לי.. באסה..  

עכשיו נחזור לנושא החשוב שלנו. הכול התחיל, כשקיבלתי מכתב.                                                           

זמן מה לאחר מכן, הופיע בפתח ביתנו איש זקן בלבוש מאוד מוזר.   הוא הציג את עצמו כאלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, ונתן פרטים על בית הספר.

בגלל שאני ממש אוהבת אנגלית, ורואה הרבה סרטים, אני מבינה את כל מה שהוא אמר.               

הוא הוסיף וסיפר, שבגלל שיש לי שורשים צרפתיים, שקלו לשלוח אותי לאקדמית בובאטון שנמצאת איפה-שהו בצרפת, אבל בסוף החליטו לשלוח אותי להוגוורטס, כי זה קרוב יותר לבית והטיסות פחות יקרות.

כמובן שהתחננתי לאימא שתסכים לי ללכת, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע על זה! היא לא הסכימה לי לנסוע בשום אופן! היא חשבה שאני לא מספיק 'בריאה' בשביל זה! איזה עצבים!

בכל מקרה, אימא קיבלה את מה שרצתה. כחצי חודש לאחר המפגש עם המנהל המוזר, הייתה לי התקפה.    

זה התחיל משפעת, שהלכה והסתבכה. הייתי מאושפזת כמעט חצי שנה במצב סמרטוט! כל כך לא שפויי!

אחרי שהשתחררתי באופן סופי, באמצע השנה, (היה ברור שלא אוכל להתחיל באמצע השנה ללמוד בבית הספר המגניב ההוא) ניסיתי לחזור ללימודים רגילים, עד כמה שאפשר.                                                   

אבל המכתבים המשיכו להופיע, כאילו מישהו מחכה לי שם.

מישהו שעדיין לא וויתר עליי.  

באמצע החופש הגדול חגגתי 12. נשלח אלי שוב מכתב, עם רשימת הספרים (איך אתם חושבים שלמדתי?! הזמנתי ינשוף עם כל הספרים שלהם,מכרך ודף בע"מ ולמדתי בעצמי, אחרת-

איך אני אשלוט בחומר כשאגיע לשם, או לפחות אבין משהו?)

אימא שלי לא הסכימה לי לנסוע גם הפעם. (כמה מפתיע).  עכשיו, כשכבר ידעתי מה אני, וידעתי איזה כוח יש לי בידיים- השתוללתי.

שברתי פסלוני חרסינה, צלחות, אגרטלים- בקיצור, כל מה שעמד בדרכי!

כל כך רציתי ללכת להוגוורטס! כנראה שגם הפעם אימא שלי קיבלה את מה שרצתה. הייתה לי שוב התקפה, של אסטמה הפעם, והייתי צריכה להתאשפז ולעבור טיפולים ארוכים ומתישים.

כשהשתחררתי, בשליש האחרון ללימודים (כבר הייתי בת 13 וחצי) הרגשתי מצוין! עדיין הייתי קצת חלשה מהשכיבה הארוכה במיטת חולים והעור שלי, שלא נחשף לשמש כבר יובלות, קיבל גוון חיוור מאוד וחולני במקצת.                                                                                               

הסתכלתי על עצמי במראה בסלידה. העור שלי היה כל כך חיוור, אפרפר כמעט, והרגשתי שאני נראית כמו זומבי.                                                                                                                     

הקאתי הרבה בגלל התרופות, ולא אכלתי כמעט, אז נהייתי שלד.  שרוך מגעיל ושברירי.                           

הליכות ארוכות עייפו אותי עדיין, כי לא הייתי רגילה לפעילות ספורטיבית.   השיער החום שלי נראה כל כך פשוט וחסר חיים,מדובלל ויבש,  והנמשים הזעירים, הכמעט בלתי נראים למי שעמד במרחק מתר ממני,

קיבלו גוון לא טבעי.  הם הצליחו איכשהו להבליט את החיוורון המגעיל שלי.             

אחרי תחנונים רבים, והבטחות, אימא נכנעה לי לבסוף ואמרה, "נראה, אם תשרדי את החופש- ואני מתכוונת בלי אישפוזון קטנטן אחד! אז- יהיה על מה לדבר!"                                                                              

הייתי מאושרת, ולא עשיתי שום דבר מזיק או מסוכן, אלא אם כן מחשיבים את זה שכל החופש ישבתי ותרגלתי את 'ספר הכשפים הבסיסי רמה ד '  שנשלח אלי בקיץ.                                                       

אהבתי במיוחד את 'תולדות הכישוף מאת בתחולדה בגשוט',  שהיה ספר עב כרס וכתוב בכתב צפוף במיוחד, יש לציין.                                                                                                                            

אפילו קניתי ספר נחמד בהנחה בשם 'הוגוורטס- תולדות'.                                                                       

זה סוג של ההיסטוריה של הבית ספר החדש שלי.. נחמד, נכון? מסתבר שזה בית ספר נחשב ומפורסם.. מגניב.. ככה אני אוכל ללמוד עוד עובדות על העולם הזה- העולם שעדיין לא זכיתי להכיר.

 ...................................................................................................................................

חזרנו לזמן הווה. אימא עלתה על מהמורה באוטו וניערה אותי מהרהורי.                                                

הייתי שקועה עד מעל הראש בים של רגשות מעורבים. במערבולת.                                                         

אני מפחדת, זה ברור. אני מתרגשת מאוד, סקרנית, מלאת צפייה ויושבת על קוצים!         

אין לי מושג מה מחכה לי, אבל אין ספק שזה הולך להיות אדיר! 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תגובות בבקשה! 

אני יודעת שהרבה פעמים אנשים קוראים ולא מגיבים, אבל בבקשה!

הפעם תתאמצו קצת ותעשו לי נחת על הכתיבה שלי!  

אם יהיו הרבה תגובות שרוצות המשך, אני אשקול לכתוב גם המשך...

תודה מראש! 3>

		הפרק הבא