האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


The Sound of Music

נערה אחת מתוך מליון. עומדת במרכז הבמה ונותנת את הופאת יום חמישי הרגילה בתיאטרון.
תוכלו למצוא דרמות שישנו חיי אדם אפילו על בימת אופרה ממורקת. קריאה נע



כותב: ליליבר אוונס
הגולש כתב 9 פאנפיקים.
פרק מספר 2 - צפיות: 4410
4 כוכבים (4) 8 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר.. - זאנר: הכול מהכול בתוספת הכול כולל הכול - שיפ: לראההההלכם שאני מגלה?!?! - פורסם ב: 27.09.2011 - עודכן: 15.01.2012 המלץ! המלץ! ID : 2311
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

האור  חדר מבעד לעיניה העצומות. חד ומטריד.

לעיתים לבן, לעיתים שחור משחור.

היא לא הבדילה בין יום ללילה. לא הייתה מודעת לשעה.

היה בעולם רק כאב.

ואז, התפשטה מין הרגשה נעימה של חוסר תחושה, של ריחוף.

היא הניחה לעצמה לשקוע אל תוך הריק.

 

*****************************

 

 

"מהרו!" נשמע קולה הנרגז של הפרופסור מקגונגל.                                  

"אין לנו הרבה זמן. הכול מוכן? הכול מתוכנן מראש?" שאר הצוות היה מפוזר

ברחבי חדר המורים המרווח. הם מיהרו בפיזור נפש, מארגנים הכל, עוברים על

מסמכים ומעדכנים אחד את השני במצב האירועים. 

"עוד כמה זמן נשאר?" צפצף הפרופסור פליטיק בקול רועד.

מקגונגל ענתה לו בשפתיים קפוצות,"כרבע שעה. סוורוס ורובאוס כבר יצאו, אבל אתה יודע איך סוורוס מרגיש בנוגע לאופנוע הגדול הזה..

הוא לקח את הדרך היותר מהירה.."  

אחרי מספר דקות של פיזור נפש, והצצות תכופות לחלון הפונה אל היער                              

האסור, אמרה מקגונגל בטון חסר סבלנות, "טוב, אני מניחה שהם אמורים

להגיע בכל רגע. למה שלא נחכה להם בחוץ?"  ואז היא שאלה, כבדרך

אגב, כאילו נזכרה בכך בזה הרגע ,

"או, כבר קראת לדמבלדור?" שאלה את הפרופסור פליטיק.

 

*******************

 

עיניה נפקחו ובהו לאוויר, אך לא ראו דבר.

אחרי שפקחה עיניים, הבינה שמישהו נגע בה, וזה מה שהעיר אותה.

עקב מחשבה זו, היא שיערה שישנה לפני כן.

היא חשה מין תחושת ריחוף מוזרה.

היא לא הרגישה את גופה, כאילו היא צפה באוויר.

לאט-לאט, העולם החל להתבהר לנגד עיניה.

היא הבחינה שהיא שוכבת בחדר עם תקרה לבנה גבוהה ומנורות לבנות

מסנוורות.

נשמע קול מוזר, שקרא לה. "האם את היא ז'קלין?" אמר הקול.

תחושת נמנום אפפה אותה. "מממ... מארי.." הגתה בעייפות את שמה השני, האהוב עליה. 

קול שני נשמע בחדר, שמנוני וחלקלק. "ברור שזאת היא, אל תהיה טיפש!"

הקול השני מלמל משהו בלתי מובן ובעל הקול השמנוני דיבר שוב. "אנחנו צריכים לחזור בקרוב, אתה יודע... כדאי שנסיים עם זה וזהו."

היא הרגישה שמישהו רוכן לידה, אבל היא לא הצליחה לראות מה הוא עושה.

"איך את מרגישה? את יכולה לקום?" נשמע הקול השמנוני, חסר מנוחה.

מארי התרוממה לישיבה. מסיבה בלתי מוסברת, לקח לה הדבר זמן רב יחסית, כאילו בהילוך איטי.

היא הרגישה שהיא עדיין מרחפת,  היא לא הרגישה את רגליה הנוגעות בקרקע.

אבל הן כן נגעו. היא הייתה רגועה ואדישה למדי באותו הזמן...

מארי לא נתנה ליבה לשני האנשים בעלי המראה המוזר. הם התווכחו ביניהם.

"המצב הוא חמור, אתה לא רואה? היא לא חזקה פה מספיק בשביל להתעתק!"  

"אני רוצה לחזור מהר. אתה חושב שאני אמור לסמוך עליך שתביא אותה בשלום עד

להוגוורטס?" שאל בעל הקול השמנוני, בקולו שמץ קל לבוז.

מארי הסתכלה עליו בחוסר עניין. היא ראתה ששיערו שחור ושמנוני, כמו קולו,

ושאפו ארוך ומעוקל.

הוא לבש גלימה שחורה ארוכה, ולא נראה כמו טיפוס שכדאי להסתבך איתו. 

האיש השני היה פשוט ענקי. וזקן עבה, שחור ומדובלל כיסה את פניו.

עיניו נראו כמו חיפושיות קטנות, וכרגע היו מרוכזות בניסיון להציץ מבעד לחלון

שבדלת.

איזו דלת מוזרה..

מארי לא הצליחה לשלוף מזיכרונה את הפרט הזה..

היכן מותקנות דלתות כאלו? לא משנה..

היא עזבה את רסיס המחשבה שרצה לצוף ולעלות בזיכרונה, וחזרה אל שני

הגברים המוזרים שעמדו לפניה.

הענק אמר בטון דחוף, "הם נכנסים לחדרים.. הם יגיעו לכאן במהרה!"

מוחה של מארי ניסה לצעוק לה משהו. להגיד שיש משהו תמוה בשני המבוגרים

האלה, שהגיעו לכאן, ולא רוצים שימצאו אותם.

אבל המוח הרדום והשלו לא רצה להקשיב. היא העדיף לחזור לשיחה הלא

ברורה שהתנהלה לפניה.

האיש בעל השיער השמנוני קרב אליה ופתח בהסבר מוזר למדי...

"מארי, אני פרופסור סוורוס סנייפ, וזה שכאן-" הוא החווה בידו לעבר הענק

"הוא רובאוס האגריד, שומר הקרקעות והמורה הזמני, יש לציין, לטיפול בחיות פלא."

האגריד פלט כיחכוח לא מרוצה, וסנייפ המשיך, "שנינו מלמדים בהוגוורטס, בית הספר הכי טוב באיזור לכישוף ולקוסמות."

הוא עצר והתבונן במארי. מכיוון שלא נראה שהפרט הזה מפריע לה,

המשיך בדבריו. "נשלחנו שיניו לפגוש אותך, ולוודא שתגיעי בבטחה לטירת

הוגוורטס. אבל נראה שאת לא מסוגלת להתעתק, אז הוא-"

והוא הצביע על האגריד, "יקח אותך בדרך קצת פחות מהירה והרבה יותר רועשת."

מארי לא הבינה.. למה היא לא חזקה? זה נכון שהיא לא טובה בספורט, אבל...

היא לא הצליחה לזכור מה עושים בהתעתקות.. אולי זה מאוד ספורטיבי...

מוחה ניסה להזכיר לה משהו, משהו חשוב, אבל היא לא הייתה מוכנה לזה.

היא עדיין חשה שהיא מרחפת, ולא הרגישה את גופה, לכן היא הניחה לנושא

בקלות.  האיש המכונה 'סנייפ', הסתובב שלוש פעמים ונעלם בקול פקיעה.מארי לא התרגשה.

האגריד הענק לקח את ידה והוביל אותה לכיוון החלון.

שם, בחשכה, ניצב אופנוע אדום ענק, צף באוויר.

"זאת היא, רק דרך קלה יותר לעזוב פה.." מלמל האגריד ועזר לה לטפס

ולהתיישב בתוך הסירה של האופנוע.

 

מארי צפתה בנוף שנגלה לה בהיותה באוויר. היא בהתה באדישות, לא

מתרגשת מהעובדה שהיא טסה באוויר, רוכבת על אופנוע ענק, ולא מוטרדת

מהעובדה שהיא יצאה דרך חלון, משמע- היא ברחה ממקום כלשהו.

היא הרגישה מוזר. עקצוצים מטרידים החלו להתפשט בגופה.

מארי החלה להרגיש ממש ממש מוזר. אוויר הלילה והרטט הבלתי פוסק של אופנוע

גרמו לה להרגיש מוזר עוד יותר, אבל היא לא יכלה לשים על זה את האצבע.

 

**************

 

"הם אמורים לבוא כבר, נכון מנרווה?" שאלה הפרופסור ספראוט בחוסר סבלנות.

"רק עוד רגע." ענתה לה מקגונגל קצרות.

עברה דקה. שתיים. שלוש. פתאום, ראו כולם אור בוהק בשמי הערב. 

האופנוע של האגריד כמעט התרסק בניסיון לנחות בין עצי היער האסור.

מתוך הסבך, יצא האגריד, מגרד את זקנו במבוכה.

"אה, אני פה לא ממש התכוונתי לנחיתה שכזאת.." אמר, אבל אף אחד לא נתן

ליבו להתנצלויותיו המגמגמות. סנייפ, שחזר בינתיים לטירה, עמד כעת בחברת שאר המורים.

"קרה לה משהו? היא בסדר?" הם שאלו את האגריד ונעצו בו מבט שאמר, שאם יקרה

לאורחת הצפויה משהו בגללו, זה לא יגמר טוב.

הצוות המצומצם חיפש בעיניו בין העצים, מנסה לראות מי יצא מהסבך.

הם הבחינו בתזוזה, ומתוך סבך הענפים והעצים,

יצאה -

 

**************

 

מארי ירדה בקושי מסוים מסירת האופנוע.

האגריד כבר עשה את דרכו מבין העצים, פוגש קבוצה קטנה של כחצי תריסר

מבוגרים, וממלמל דברים בנימה מתנצלת.

הם שאלו אותו משהו, מארי חשבה שהם מתייחסים אליה.

היא החלה לעשות את דרכה באיטיות, נאחזת בעייפות בענפי העצים.

התחושה המרחפת גרמה לה להרגשה משונה, והיא חשבה שהיא צריכה

להיאחז במשהו, כדי לוודא שלא תמעד.

מארי יצאה מבין ענפי העצים, הופכת צלולה יותר ויותר כאשר היא מבינה

שהאנשים העומדים מולה הם כולם פרופסורים, ושמסיבה לא מובנת כלשהי,

הם מחכים לה כאן.

כשראו אותה יוצאת, הם בהו בה כמה רגעים מבלי להוציא הגה מהפה.

אישה זקנה עם תסרוקת פקעת הדוקה ומבט חמור, שאלה אותה, "איך קוראים

לך, עלמתי?" מבטה היה מוזר, בלתי ניתן לפענוח.

מארי, שחשבה כעת ביתר צלילות, ענתה את שמה המלא בטון רציני ומכובד.

"אני ז'קלין מארי איבנקו, גברתי."

הפרופסור מקגונגל נעצה בה מבט חשדני, סקרה אותה מכף רגל ועד ראש,

ואז אמרה, "טוב, את זה יהיה אפשר להוכיח בקלות!"

מארי זזה במקומה באי נוחות. איך היא אמורה להוכיח שהיא מי שהיא?

אין לה תעודת זהות.. אין לה כאן שום מסמכים...

הפרופסור מקגונגל פנתה אליה בשנית. "יקירתי, אולי תואילי לשיר לנו משהו

קטן?" הציעה בנימה מעודדת.

לשיר? מארי לא הבינה מה רוצים ממנה... היא ניסתה לחשוב על משהו לעשות

עם עצמה באותו הרגע..

היא חשבה לפתע שלשיר יכול להיות רעיון לא כל כך

נורא.. היא הייתה לחוצה למדי. הבטן שלה החלה לעשות סלטות, ושיר יוכל

אולי להרגיע אותה.. אבל מה לשיר?

היא פתחה את פיה, ומתוכו יצא השיר המושלם.

 

When you wish upon a star
Makes no difference who you are
Anything your heart desires
Will come to you
If your heart is in your dreams
No request is to extreme
When you wish upon a star
As dreamers do

 

מארי משכה את התו האחרון. בינתיים היא כבר הספיקה להתייצב, לנשום

בצורה טובה ולהתחבר לקטע.

היא הרגישה עקצוצים בכפות הרגליים, שעלו עד לזרועותיה, לבטנה ולקצה

ראשה.  ההתרגשות שבהופעה מול אנשים זרים.

היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה בטוחה בעצמה.

איזו הרגשה נפלאה.

הצוות שעמד מולה מחא כפיים בהתרגשות. הפרופסור מקגונגל  מחתה דמעה

בממחטה מבד סקוטי, והאגריד הרעיד את הקרקע כשהוא מקנח את אפו

בממחטה משובצת שהייתה גדולה כמפת שולחן.

חיוכים נשלחו אליה מכל עבר. נדמה היה שאפילו הכוכבים זוהרים יותר ממקודם, שולחים לה קריצות מאירות כברכה.

מארי חייכה חיוך מופתע מעט מהתגובות, תפסה את קצה הכותונת הכחלחלה שלה והשתחוותה בחינניות.

 

ברגע שמארי התכופפה, היא הרגישה דקירה חדה בצד גופה.

כאב נוראי התפשט באזור הדקירה. היא צנחה על ברכיה, לופתת את צידה

ובוכה מרוב כאב. הכאב לא עבר. הוא גבר מרגע לרגע ומארי, שלא עמדה עוד

בכאב, התעלפה.

המורים פלטו קריאות חרדה. הפרופסור מקגונגל צעדה שני צעדים לכיוון

הנערה, אבל אז, איש זקן יצא מבין המורים המבוהלים, נופף בידו בקור רוח,

ומיד הופיע באוויר אלונקה מעופפת, שנשאה את מארי לכיוון הטירה.

"אנא מכם, אל תחרדו לנערה. מדאם פומפרי הצליחה לרפא מגוון רחב מאוד

של פציעות, חמורות כמעט כמו זו. אני סמוך ובטוח שהיא תהיה בידיים טובות."

ובדברים אלה, הוא פסע בעקבות האלונקה, חזרה לטירה,

מלטף בהרהור את זקנו הארוך והלבן.  

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

וואו! מטורף! · 26.10.2011 · פורסם על ידי :kineret17
זה ממש יפה...
מחכה להמשך :)

יפה! · 26.10.2011 · פורסם על ידי :לונה ט'
מעניין מאוד :)
מצפה להמשך..

מדהים · 26.10.2011 · פורסם על ידי :YaelPotter
את ממשיכה את זה נכון?!

תודה לכן=] · 26.10.2011 · פורסם על ידי :ליליבר אוונס (כותב הפאנפיק)
וליעל, ברור שאני ממשיכה!!!

מדהים! · 27.10.2011 · פורסם על ידי :valle
יש לי רק שני הארות:[בכוונה עם א'!]
1. כתבת:
"עוד כמה זמן נשאר?"

צפצף הפרופסור פליטיק בקול רועד. מקגונגל ענתה לו בשפתיים קפוצות,

"כרבע שעה. סוורוס ורובאוס כבר יצאו, אבל אתה יודע איך סוורוס מרגיש בנוגע

לאופנוע הגדול הזה.. הוא לקח את הדרך היותר מהירה.."
*
הדיבור צריך להיות ביחד עם שם המדבר- ככה זה יותר מובן לקריאה. כמו פה עשית טעויות דומות לזו כמה פעמים - פשוט ככה זה יותר קל להבנה וקריאה ואפשר לקרוא ברצף..[צריך לכתוב- "עוד כמה זמן נשאר?"- ציפצף פרופסור פליטיק בקול רועד.]

2. תמשיכי מהר הפעם, טוב? כי בכלל שאני ואני בטוחה שאני לא היחידה- קוראת כמה פיקים בבת אחת אז אם העידכונים רחוקים אחד מהשני צריך לקרוא את כל הפרקים הוקדמים בשביל להיזכר על מה הפיק מדבר, ומה קרה בפעם האחרונה.

חות מזה אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך והעלילה מדהימה בנתיים!

נערך. · 30.10.2011 · פורסם על ידי :ליליבר אוונס (כותב הפאנפיק)

וואי! · 23.12.2011 · פורסם על ידי :Mrs. Salvatore
אומייגאד איזה פיק יפה!
תמשיכי תמשיכי תמשיכי!
אני רוצה לדעת למה מארי באה להוגוורטס(כאילו זה ברור שבגלל הקול שלה אבל אני רוצה פרטים)
אז תמשיכי מהר:)

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
163 780 687 340


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007