|
כותבת: מאיוז'אנר: רומאנס, פלאף, קיטש, וטיפטיפה אנגסט.דירוג: PG-13 משהו.ויתור זכויות: לרולינג.הערותודות וכו': מוקדש לרייצ'ל. מעבר לזה, נמ, אין לי כוח לחפור שוב. XDבשביל רוב העולם, זה עוד בוקר רגיל - קרני שמש ראשונות מסתננות להן דרך התריסים או החלונות הפתוחים למחצה, הציפורים מצייצות, השמיים כחולים והכל טוב ויפה - בעצם, הכל תלוי בנקודת המבט.אבל בביתם של לילי אוואנס וג'יימס פוטר, הבוקר הזה טוב ומרגש וגורלי במיוחד.ג'יימס מניח את המגש של ארוחת הבוקר פרי עמלו על השידה של לילי, פותח את התריסים בחדר ונותן לאור לחדור מבעד לחלונות הזכוכית ולהאיר את שניהם באור ששווה שום-דבר לעומת האור הקורן ממי שישנה לצדו כבר חצי שנה."היום," הוא לוחש באוזנה של לילי הישנה, רוכן מעליה ונושק לה רכות על לחיה כדי להעיר אותה. לילי ממצמצת, משפשפת את עיניה לאיטה ומחייכת חיוך קלוש מרוב עייפות."היום," היא ממלמלת ופוקחת עיניים ורואה את ג'יימס שפלג גופו העליון רוכן מעליה. "היום הגדול, הא?" החיוך על פניה גדל לחיוך של התרגשות."כן... אז זהו, את תקועה עם 'פוטר הסורר' שלך עד שהמוות יפריד בינינו." ג'יימס מגחך ומגלגל עיניים. "את בטוחה שאת שפויה ולא רוצה להתחרט בשום אופן?"לילי מצחקקת ומתרוממת כדי לנשוך את שפתיו של הבחור הממושקף עם השיער הפרוע שיהיה בעלה בעוד שעות ספורות."אני בטוחה," היא לוחשת ומעבירה יד בשיערו כדי לפרוע אותו עוד יותר, כמו שהוא תמיד אוהב לעשות בעצמו. "אנשים משתנים, אתה יודע... אפילו הלילי-אנטי-פוטר-אוואנס הכי קשוחה השתנתה, פוטר..." היא מגחכת ומדגישה את שמו של ג'יימס.באומרה של לילי את המשפט הזה, ג'יימס מרגיש כאילו אין גבול לאושר ולהתרגשות - שקרוב לוודאי שבערב יהיו גדולים פי מאה אם לא יותר - שמפרפרים אצלו בלב עכשיו, כשהיא לגמרי שלו.הפרפרים שהתרוצצו בבטנו זה שלושה חודשים - מהיום בו הציע לה נישואים - הלכו וגדלו מיום ליום, והיום נראה שהם עומדים לפרוץ ממנה במחול מסחרר כשהוא יהיה המאושר באדם לאחר שיורשה לנשק את הכלה."תסלח לי לרגע," לילי מתמתחת, מסדרת את שערה האדום-כתום והפרוע משינה ומפהקת לסירוגין "אני חייבת לארגן את עצמי ולהתאפס - היום זה בכל זאת היום הגדול ואני חייבת להיות במיטבי." היא מסבירה."את נראית נפלא גם ככה," הוא מחייך אליה. הוא לא מסוגל להרגיש דבר אחר מלבד אהבה, אושר והתרגשות נכון לרגעים אלו, וקשה לו לדמיין איך נראו חייו ללא לילי לצדו, אפילו כשהיתה לילי-של-הוגוורטס-שתמיד-דוחה-אותו-ומעדיפה-את-סניוולוס-פרצוף-תחת-סנייפ-על-פניו-אוואנס."ברור, ברור," היא קמה מהמיטה ומתמתחת בשנית, ונשמע טון קל של בוז בדבריה. "עם שקיות שתלויות לי מהעיניים ושיער שנראה יותר גרוע מהשיער של יוקו אונו - תסלח לי על זה, אתה יודע שאני עדיין ביטלמאנית בזמני הפנוי... ברור." היא אומרת בביטול בעודה נעמדת מול ארון הבגדים של הזוג הצעיר."אז אני מניח שהאהבה עיוורת, כי אני פשוט לא מסוגל לראות את זה.""אפילו עם משקפיים?" היא שואלת, וג'יימס מהנהן."אתה חייב להחליף אותם, אם ככה!" לילי מתקשה להאמין ומציגה לו שמלת כתפיות פרחונית ארוכה ומסתחררת שנראית כאילו עבר זמנה לפני ארבע-עשרה שנים לפחות. "מה דעתך?" היא שואלת. "זה היה של אמא שלי... היא אמרה שטוני או אני נוכל לקחת אותה כשהיא ויתרה עליה קצת לפני שקיבלתי את המכתב מהוגוורטס.""היא..." הוא חורק שיניים, מנסה לרכך את האמת הכואבת לגבי השמלה. "היא.... טוב... אממ...""מזעזעת, אני יודעת. אבל יש לה ערך סנטימנטלי מסוים בשבילי משום-מה... היא מזכירה לי את החופשה המשפחתית באמריקה כשהייתי בת שבע וחצי בערך... אמא שלי לבשה את השמלה הזאת במונטריי-פופ - ובוא פשוט נגיד שכל שביב של תמימות שאי-פעם היה בי ובטוני אבד ואיננו עוד בגלל שהיא ואבא לא רצו להשאיר אותנו לבד במלון." היא מחייכת חיוך מריר-מתוק, ובמילים אלו היא הולכת לחדר האמבטיה עם השמלה ('לעזאזל איתכן, נשים,' ג'יימס חושב. 'מה הבעיה שלכן להתלבש בכל מקום בלי להיות נבוכות?!'). הדקות שלוקחות לה להתארגן נראות כמו נצח בעיניו, ועד שהיא יוצאת הוא כבר נמצא בפוזת טיפוס על הקיר מרוב שיעמום וייאוש."הכל - הכל בסדר?" לילי שואלת ומתקשה להחניק צחוק מתגלגל."מ - מה?" ג'יימס עדיין הפוך כשהוא רואה את הבעת פניה המשועשעת של לילי, ואז מתהפך בבהלה - ונדהם למראה הכמעט-מסנוור-ביופיו של לילי בשמלת הפרחים ההיפית-והמזעזעת-שעבר-זמנה-של-אמה. "אה, אממ... כן, כן!" הוא מסדר את עצמו לאחר שנפל מהמיטה ברעש חבטה. "אני בסדר! ו - מרלין, את מדהימה בדבר זה! את מוכנה להפסיק להיות יפה כל-כך לרגע, אוואנס? רק לרגע?" לחייה של לילי מאדימות ועיניה קורנות בחיוך גדול ששפתיה מספקות רק חלק קטנטן ממנו. "תודה," היא מגמגמת ולג'יימס נראה שקרני השמש שמסתננות מהחלון מאירות את לילי - השמש הפרטיות שלו - במיוחד בשבילו; והוא מקוו שהערב, לכמה דקות בלבד, קרני השמש של אהבתה של לילי ישפכו קצת אור גם עליו, על שום-דבר שכמותו.היום - וההכנות האחרונות לחתונה המיוחלת - עוברים באיטיות רבה, ורק לקראת אחר הצהריים ג'יימס קולט שהוא לא הוזה - שהוא לא באמצע אחד החלומות שלו משנתו הראשונה בהוגוורטס, ושהוא עומד להתעורר מחר בבוקר במיטה הזוגית של לילי ושלו שנמצאת בבית של לילי ושלו, ושבעוד מספר חודשים גם יהיה של הילד של לילי ושלו... מאז שהיה בן אחת-עשרה, הכל התחיל ונגמר אצלו במילה אחת - לילי. לא היה דבר אחר שרצה לעשות היום חוץ מלהיות שלה; לרצות אותה ולאהוב אותה יותר מתמיד. לחיות בשבילה, כאילו היתה זאת מטרת חייו מלכתחילה. צללי הערב זוחלים באיטיות על פני אחר-הצהריים, עד שבשעה שבע פחות-או-יותר, מגיע הרגע הגדול.הוא ולילי עומדים זה מול זו, בעוד כמאתיים איש לפחות יושבים ומסתכלים עליהם - רובם באהבה, וחלקם הקטן בזלזול או בשעמום. אבל אין ספק שאף עין כעת לא מרוכזת בזוג הזה. למעשה, אף עין מלבד - וגם זה נתון בסימן שאלה מסוים - עין הקסם הכחולה והמחשמלת של מודי."האם את, ליליאן אוואנס, מוכנה לקחת את הקוסם הזה כבעלך החוקי?" שואל הכומר הקוסמי."כן," אומרת לילי קצרות ודמעת אושר קטנה מנצנצת בקצה עינה הירוקה שגורמת אפילו לדשא הכי ירוק להיראות מלוכלך."והאם אתה, ג'יימס פוטר, מוכן לקחת את המכשפה הזאת להיות לך לאשתך החוקית?" הוא שואל שנית.אין מילים בפיו-היבש-מרוב-התרגשות של ג'יימס לתאר את האהבה שלו ואת הרצון לצרוח "כן, כן, כן! כל-כך כן!" כדי שכולם ישמעו וידעו מה זאת אהבת אמת כפי שהוא רואה אותה. הדמעות זולגות במורד לחייו, והוא קולט כמה מטופש הוא נראה מול מאתיים האנשים שרק מחכים לנשיקה, לאוכל, לריקודים או לכל דבר אחר - אבל זה לא באמת אכפת לו. הוא מאושר. הוא רוצה שכולם יקשיבו לו כשהוא צועק את אהבתו לשמיים ויראו את אהבתו כפי שהוא חש אך ורק כלפי לילי; כשהוא מרגיש אמיתי, יותר מאי-פעם, זורח מול כולם באור שחיכה לראות כל-כך הרבה זמן - אור אהבתה של לילי."ג'יימס?" לילי ממלמלת, ספק-צוחקת-ספק-מודאגת. "בלעת את הלשון? הכל טוב?""אני - " הוא מגמגם מבעד לדמעות בפנים אדומים מאושר. "זאת אומרת - אני פשוט מתרגש... כן, לילי, כן, אני מוכן שתהיי אשתי החוקית!" הוא זועק לבסוף, וכל הנוכחים - אפילו מודי ודמבלדור -שולפים ממחטות."אני מכריז עליכם כעל בעל ואשה - עד שהמוות יפריד ביניכם. אתה רשאי לנשק את הכלה כעת," אומר הכומר הקוסמי וגם בעינו החומה, בין כל הקמטים, נוצצת דמעת התרגשות.הזוג הטרי מחליף מבטים דומעים ומאושרים זה בזו, וכשלילי נועצת בעיניו את מבטה הירוק, החודר, ג'יימס חוטף אותה לחיבוק צמוד, כמעט מכאיב, ומצמיד את שפתיו לשפתיה. היא, מצדה, נענית בחיוך ובלהיטות ואף מתחילה לחקור את פיו של בן זוגה הטרי אט-אט; תחילה מהשיניים המבריקות, הישרות, החלקות; לאחר מכן לחיכו; ולבסוף השניים משלבים לשונות למספר שניות, ואז מתנתקים."אני אוהב אותך." ג'יימס לוחש, מאושר. "אפילו המוות לא יפריד בינינו. אני מבטיח."ליל השלושים-ואחד באוקטובר, 1981ג'יימס מריץ בראשו את רגעי החתונה, ככל הנראה בפעם האחרונה בחייו, ומרגיש אמיתי כמעט כמו ביום ההוא. לרגע אחד, הוא שוכח מעצמו, וכשוולדמורט בכבודו ובעצמו פורץ את דלת ביתם של לילי ושלו - ושל הילד של לילי ושלו - הוא רץ לחזית כדי לנסות להגן על לילי. הוא יודע שזה לא יצליח, ובכל זאת מנסה. בשביל לילי.הוא מת בניסיון, אבל בסופו של דבר, הוא חי כבר עשר שנים בשביל לילי - ועכשיו הגיע זמנו למות בשבילה, בשביל אהבתה. כמו שהיום שבו שמש אהבתה של לילי זרחה מעליו הגיע - כך הגיע גם היום בו שמש אהבתה של לילי שוקעת מעליו, והוא מאושר למות בשבילה. רגע לפני שהוא נופל כמו בובה שחתכו את חוטיה, חיוך קלוש עולה על פרצופו, ודמעת התרגשות זולגת מעינו החומה-אדמדמה. כי אחרי הכל, המוות לא יפריד בינו לבינה. הוא הבטיח לה.
|
0 חרמשים
(5) 1 דירגו
כותב: 
ממש בכיתי בסוף!
"עד שהמוות יפריד בינינו" ? חח . את יודעת בכמה פיקים שכבר קראתי נמצא המשפט הזה ?
