היומן

כותב: אוכלת מוות
הגולש כתב 2 פאנפיקים.

פרק מספר 2 - צפיות: 2193

פיקצר

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הספר השביעי - זאנר: ? - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 01.10.2011

המלץ!

ID : 2327

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

ובכן, לי זה מרגיש כמו סוף, גם לכם?

כן, זהו בהחלט הסוף. הסוף של שושלת מאלפוי. אבל כמה פרטים חסרי חשיבות שהושמטו בין המכתבים, מצאו את עצמם צועדים לזרועות הגורל. והגורל כפי שאנו מכירים, משחק בנו כרצונו. הפעם, החליט הגורל שאין זה יאה לחתום כך את הסוף. כי מה לעשות, גורלות לא מסתדרים עם סופים שמסתדרים. והסוף הזה בהחלט מסתדר, לכמה אנשים.

אז הפעם במקום לעבוד קשה, להתאמץ ולהפוך עולמות, בחר הגורל לחשוף לנו קטע קטן ושולי, שאולי במבט ראשון לא נבין מדוע בחר הגורל דווקא בו. כי הוא בהחלט קטע קטן ושולי. אז זהו ידידי, שלא.

הרשו לי להחזיר אתכם כמה רגעים אחורה. בתקווה שייצא לכם לקרוא את המכתב ללא שם המוען, שנמצא במגירתו של דראקו מאלפוי. כן, זה שנפל בדרך נס לידיו של סקורפיו הקטן והוביל לחתימת סיפורינו. ותנו לי למקד אתכם על פרט קטן וחסר חשיבות.

----------------

בשעת מלחמה אף אחד לא צוחק. בייחוד כשנלחמים נגד החזק בחזקים. אבל ללוציוס הייתה הרגשה, שמכל פינה בטירה ריצד אליו חיוך בלתי מוסבר. כאילו שכולם ידעו משהו, משהו שהוא עוד לא ידע שקיים. הוא יישר את גלימתו בחטף והלך בצעדים מהירים לחדר צדדי. החדר התגלה כחדר ניקוי. כמה מטאטאים ישנים נשענו על הקיר וראשיהם טבלו בדליים שחורים שהדיפו ריח חמוץ. לוציוס עיקם את אפו, וסגר את הדלת בזריזות. כשהיה בטוח שאיש אינו עוקב אחריו, הוציא מצד גלימתו מכתב מקומט מאוד, אשר ניתן היה להבחין כי עבר ידיים רבות. הוא פתח אותו בזריזות והאיר בשרביטו על האותיות הקטנות. "אין לך ברירה כי אם לעשות זאת. הגענו לצומת דרכים ואל לנו לקחת סיכונים בשלב זה. עשה זאת עכשיו או שנסבול אחר כך. עשה זאת עכשיו או שאעשה זאת בעצמי. אני באמת מצטער שזה צריך להיעשות ככה, אך נבצרה ממנו ברירה אחרת..."

לוציוס קיפל את הדף ומחה ממצחו טיפת זיעה. הוא הרגיש ששורשי שיערותיו מלבינים יותר מאי פעם, וגבותיו נמתחות בבהלה. למרות שקרא שורות אלה מספר לא מבוטל של פעמים, רק עכשיו חלחלה התובנה במוחו. הוא יאלץ לעשות זאת עכשיו. הוא יאלץ לגדוע את המשכו במו ידיו. לוציוס הוציא מכיסו חתיכת קלף ישנה ושפך בתוכה את אשר על ליבו.

לא היה אכפת לו, איש לא הולך לקרוא את זה...

הוא זרק את חתיכת הקלף לתוך אחד הדליים וקיווה שהחומר שהדיף את הריח החמוץ, יכלה את מכתבו. רגעים ספורים אחר כך יצא לוציוס מן החדר כששרביטו מורם בידו, מוכן להתקפה. הוא מיהר לרדת במדרגות הקומה השנייה, בדרכו למרתפים. שם חיכה לו בנו דראקו, אשר לא ידע דבר.

----------------

בסופו של דבר, לא הרג לוציוס את בנו. כי בלוציוס, בניגוד למשפחתו, הייתה תכונה חשובה שלא נמצאה בשום אוכל מוות אחר. חמלה.

אך אין זה חשוב כלל לסיפורינו. כי לוציוס מת 15 דקות לאחר מכן.

אך מה שכן חשוב, נמצא בין השורות חסרות החשיבות האלה: " ללוציוס הייתה הרגשה, שמכל פינה בטירה ריצד אליו חיוך בלתי מוסבר. כאילו שכולם ידעו משהו, משהו שהוא עוד לא ידע שקיים".