יומני היקר

יום ראשון, החמישי באפריל. 1930

יומני היקר

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, על טום.

זה כל כך קשה.

הוא כל-כך מיוחד. שונה.

הוא יכול להזיז דברים מבלי לגעת בהם.

הוא יכול לגרום לאנשים להתענות מכאב.

הוא יכול... לדבר עם נחשים.

אפשר כבר לחשוב שהוא קוסם. לא? אבל אין כזה דבר קוסמים.

בעצם אני גם שונה. אני לבד כל הזמן, כמות.ו. כולם מפחדים ממני, כמותו. אבל אני לא יכולה לעשות קסמים... כמו שהוא עושה..

נשיקות

      אשלי

-------------------------------------------------------------------------------------------------

יום שני, השישי באפריל. 1930

יומני היקר

לא יוצא לי מהראש. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. כלומר, עליו. היום בארוחת הבוקר, ישבתי ליד מירנדה, ומעל ראשי התעופפה לה מחבת. כן יומן, ניחשת נכון, מי שגרם למחבת להתעופף היה טום רידל, הוא ולא אחר. הוא קרב אליי ואמר: "אם תגלי לי מדוע נחשית המחמד שלי לא בכלוב שלה, המחבת לא תגרום לך למות." נרתעתי.

"אני לא יודעת טום רידל.."

"אל תגידי את שמי!" הוא צעק.

"סליחה." אמרתי.

בסוף ניצלתי בזכות אדון נקולס, המורה למתמטיקה, שעבר ליד והעניש את טום.

אני עדיין מרגישה בת מזל שטום דיבר איתי. למרות שהוא לא מדבר עם אף אחד.

יומן, אתה חושב שהתאהבתי?

    נשיקות   

        אשלי

--------------------------------------------------------------------------------------

יום שלישי, השביעי באפריל, 1930

יומני היקר

מאז מה שקרה אתמול מירנדה, חברתי, ממש לחוצה. היא לא מפסיקה לדבר על כמה שהיא פוחדת מהילד המוזר הזה. "מה מוזר בו?" שאלתי. "לא מוזר.." היא חשבה. וענתה לבסוף: "רע.". רע? רע! אני לא מאמינה! מירנדה אולי גם... גם אוהבת אותו? כמוני? טוב, היא אמרה ש 'ילד רע' זה מגניב. ואולי היא רק חושבת שהוא מגניב, ולא אוהבת אותו. אם כך-אני במצע נהדר! היא תוכל לעזור לי, לא? היא חברתי הטובה! מחר אספר לה על כל זאת....

יומן, כנראה שהתאהבתי.

נשיקות      

    אשלי

------------------------------------------------------------------------------------,

יום רביעי, השמיני באפריל, 1930

יומני היקר

היום בבוקר הרגשתי שמשהו קצת חסר. ישבתי עם מירנדה בחדר האוכל, אכלתי את הסופגנייה שלי, הבטתי סביב ומשהו עדיין היה חסר לי! "על מה את מסתכלת?" מירנדה שאלה. "משהו חסר לי." עניתי. "אני מרגישה שזה חשוב." נאלצתי להמשיך את היום כרגיל. לא הפסקתי להתלונן למירנדה שמשהו חסר לי. טוב, לא עד השעה 4. בארוחת הערב מירנדה אמרה לי: "את כל כך שקטה פתאום. לא התלוננת שמשהו חסר אפילו לא פעם אחת! בחיי!"

"וואלה, צודקת." אמרתי והמשכתי לאכול את המרק. "מאיזו שעה?" שאלתי.

"בערך מ4." היא ענתה. "קיבלת דואר ב4?"

"לא." עניתי. "מקבלים את הדואר בארוחת הבוקר."

"אולי קיבלת מתנה?"

"לא."

"קיבלת משהו שחיכית לו?"

"לא."

"קרה משהו מיוחד ב4?"

"לא."

"ראית ב4 משהו שלא ראית במשך היום?"

"לא. חכי רגע... כן, נידמה לי שכן!" קראתי. "כן! ואני יודעת מה זה!"

"ובכן, מה זה היה?"

"זה היה רידל!" צעקתי. כול הראשים הופנו אליי. מלמולים הדהדו ברחבי החדר.

"זה היה רידל?" מירנדה לחשה לי. "רידל היה חסר לך? בחיי, מה את מאוהבת?"

לא עניתי לה מהארוחה, ועכשיו נראה לי שזה הזמן המתאים. היא שוכבת על מיטתה מול המיטה שלי, ואני כותבת בך, יומן. אז הלכתי לספר לה.

 נשיקות

           אשלי

------------------------------------------------------------------------------------

יום חמישי, התשיעי באפריל, 1930

מירנדה חשבה שזה דבילי להתאהב במישהו שיכול להרוג אותך. והיא גם אמרה שצריך לחשוב לפני שאומרים עליו דברים מוזרים! אבל הסכימה להיכנע ולהודות שהוא חתיך. היא גילתה לי שהיא חושדת שהוא ערפד. [ועוד היא אומרת לי לחשוב לפני שאומרים עליו דברים מוזרים]. מה שבטוח, אני לא חושבת שערפדים יכולים לדבר עם נחשים....

בכול מקרה, זה לא העניין. משהו מוזר קרה היום, תשמע:

אני ומירנדה טיילנו בחצר בית היתומים. הקפנו אותו לאורכו ולרוחבו ופטפטנו. אבל אז ראינו מהחלון של אחד החדרים אש. ספרתי את החלונות ואת הקומות כדי לוודא שזה לא החדר שלו... ואז הבנתי של מי החדר.

"מירנדה!" זעקתי. "זה החדר שלו!"

"של מי?" היא שאלה.

"של טום." לחשתי וקולי היה חנוק. מדמעות?

"היי, תירגעי-"

"החדר של טום עולה באש!" צעקתי. "חייבים לעשות משהו!"

"בטח מדאם שרלוט כבר שם והיא מכבה את האש-"

"לא! היא לא! היא תעשה הכול למען מותו! "

"לא נכון-"

"מירנדה! תקשיבי לי. אני לא הולכת לתת לו למות ככה סתם. את יודעת למה."

"אוף... הלוואי שהאש תכבה כבר ותפסיקי לצרוח!" היא התעצבנה. ואז קרה הדבר הכי מוזר שמירנדה גרמה לו. האש פשוט נכבתה!

"וואו." מלמלתי.  "תעשי לי סולם גנבים!" ביקשתי וכבר טיפסתי על הכתפיים שלה והצצתי בחלון.

"מה את רואה?" היא שאלה.

"אני רואה כאן איש עם זקן לבן וארוך. הוא יוצא עכשיו מהחדר."

בקיצור יומן, אני לא בטוחה, אבל מדאם שרלוט תמיד אמרה שאם לא נתנהג יפה, יבוא מכשף מפחיד עם זקן לבן שייקח אותנו למוסד של מופרעים. כל חיי ידעתי שאלו המצאות! (אמא עושה את אותו סיפור רק עם שוטר, סבתא אותה את אותו סיפור רק עם שודד, ומדאם שרלוט עושה את הסיפור עם מכשף.)

יכול להיות שהאיש עם הזקן ייקח את רידל למוסד? יומן, מה דעתך?

          נשיקות

                   אשלי

-----------------------------------------------------------------

יום שישי, העשירי באפריל, 1930

יומני היקר

אני לא מאמינה שזה אמיתי! זה חלום? שמישהו יצבוט אותי!

זה טום. המכשף לקח אותו למוסד...

אני לא רוצה להרטיב לך את הכריכה מהדמעות. אבל אני חייבת להוציא את זה!

הוא הלך! טום רידל הלך!

למה לא לקחו גם אותי? זה נוראי!

לא ישנתי כל הלילה במחשבות שאולי טום ילך עם המכשף.

מה יעשו ממנו?

למה הוא לא יכול להישאר בבית היתומים?

כול הדמעות עשו אותי צמאה.

 מצטערת על הכריכה, אנסה לייבש אותה.

נשיקות.

        אשלי

------------------------------------------------------------------

יום שבת, האחד עשר באפריל, 1930

יומני היקר

לא יכולתי לסבול את העובדה שמירנדה צוחקת עליי.

אה, לא סיפרתי? אז, קבל את זה: מירנדה צוחקת עלי!

רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה, רעה! מירנדה רעה!

היא אמרה שאני חיה באשליות.

היא חיה באשליות בעצמה!

אה, ואיך שחכתי, היא אומרת שמי שהיא בגיל 11 לא צריכה לכתוב יומן.

שתקפוץ לי.

וחוץ מזה, אהיה בת 11 רק בעוד חודשיים וקצת, אז אני עדין בגדר 'יכולה לכתוב יומן' לא?

טוב, ניאלץ להיפרד.

בעוד חודשיים וקצת אני יוסמך להיות בת 11, בעצם, זאת אומרת  שלא אכתוב יומן.

לא אכתוב בך.

והינה, כמו ילדה בת שנתיים, אני בוכה שוב.

שלום, ולצערי לא להתראות.

אהבתי אותך תמיד, אך אהיה בת 11.

דמעות     

    אשלי.