סיפור אהב-שנא-אהבה

נכנסתי לכיתת השיקויים בצעד בוטח.
אני מת על מערכת השעות שלי.

במסגרת הכשרתי כמורה לשיקויים, מדי פעם אני הולך לעזור למורה בשיעורים של כיתות אחרות, משמע להבריז מהשיעורים שלי, עם אישור מהמנהלת תומאס-בראון!
יום ראשון, למשל, אני לומד רק שיקויים!
בשעתיים הראשונות שיעור שיקויים כפול של הסלית'רינים והגריפינדורקים – שילוב מטומטם, לדעתי – בשעתיים השניות שיעור שיקויים כפול של השכבה שלי, ושוב, סלית'רינים וגריפינדורקים ובשעתיים האחרונות שיעור שיקויים כפול של בני השנה השביעית – השכבה מעליי – כי אני ממש מתקדם בחומר.

אלוהים-שאני-לא-מאמין-בו, השנה הזאת הולכת להיות טובה.

נשענתי על קיר הכיתה, מושך באופן לא הוגן.
אנשים עלולים לקרוא לי שחצן בגלל זה, אבל היי, ראיתי את עצמי במראה!
מה אתם מצפים ממני, לשקר ולהגיד שאני לא יפה-תואר?

תלמידים החלו להיכנס, הגריפינדורקים, או שמא אומר מפגריפינדורים? או אולי בכלל מפגריפינדורקים?
אני אשאר עם גריפינדורקים, גריפינדורים חנונים שכמותם.
בכל אופן, הגריפינדורקים שלחו בי מבטי בוז(חוצפנים שכמוהם), בעוד הסלית'רינים מביטים בי בהערכה, כבוד, כמעט יראה, כשגם הסלית'ריניות וגם הגריפינדורקיות מביטות בי- לא, רגע, תמחקו את המביטות, בוהות בי בהערצה.
כבר ציינתי שאני נראה מדהים?

טוב, האמת? זה לא היה נכון.
לא זה שאני נראה מדהים, אני בהחלט נראה מדהים, אבל לא כל הבנות בהו בי.
הייתה אחת שלא התייחסה אליי בכלל, שתלך להתפגר בעזאזל.

פוטר.

הו, אני כל כך הולך להשיג אותה.

נכנסתי לכיתת השיקויים הקרירה, ממהרת לתפוס את מקומי בשולחן האחרון.
תמיד אמרו לי שהכיתה קרה כל כך כדי לספק טמפרטורה טובה לשימור המרכיבים לשיקויים, אבל אני פיתחתי תיאוריה – מציאותית בהחלט, אם יורשה לי להגיד - שפשוט רוצים לענות אותנו בקור מקפיא.
כמובן, כשאני אומרת אותנו זה כולל רק את תלמידי גריפינדור, רייבנקלו והפלפאף.
היה ברור שהסלית'רינים נהנים מאוד בטמפרטורה הזאת.
טוב, בכל זאת, המגורים שלהם היו גם במרתפים הקפואים.
מתאים לבעלי דם קר, נחשים שכמוהם.
יאק, שיקויים.
מקצוע מיותר.
הרמתי את מבטי לאחר שהבחנתי מאיזושהי סיבה שלא הייתה מובנת לי עדיין בבוהק כסוף.
מאלפוי.
עכשיו הבנתי את הסיבה.
מאלפוי היה כסוף.
כולו.
שערו הבלונדיני-כסוף, עורו החיוור הלבן-כסוף, עיניו...
הו, עיניו...
אפילו אישיותו הייתה כסופה.
נוצצת, אך קרה כל כך.
לא ניתנת לפספוס גם במבט מהיר, אך חיוורת כל כך.

הבטתי בו בבוז בעודו נשען על קיר הכיתה, רגוע כל כך, שליו כל כך, בטוח כל כך.
מאלפואי כל כך.
גלגלתי עיניים והתכופפתי להוציא את ספר השיקויים השנוא עליי כל כך מהתיק שלי.
כשחזרתי, גיליתי את מאלפוי, ממזר שכמותו, יושב לידי.
"מה אתה עושה פה, מאלפוי?" נחרתי בבוז.
למה, בשם מרלין, הוא התיישב לידי?
אין לו כל סיבה לעשות זאת, יש בנות הרבה יותר יפות ממני בשכבה...
הוא גלגל את עיניים הכסופות-לבנות-אפורות, הלא הגיוניות, האגדתיות, שגרמו לכל נערה בבית הספר להתעלף ולכל סלית'רינית מהשנה הראשונה(הראשונה, למען השם! סלית'רינים הם אנשים כל כך לא תמימים...) ועד השנה השביעית להציע לו טובות מין, כבר מאז השנה הראשונה שלו(אלוהים אדירים, כמה מטריד, הוא היה אז רק בן שתים עשרה וחצי!).
כמה שמעתי על העיניים האלו...
אפילו אצלנו, בגריפינדור, היכן ששנאו את מאלפוי וכל מה שקשור בו שנאת מוות, לא יכלו להתעלם מהעובדה שהילד באמת נראה טוב.
והוא ידע את זה.
הו, כמה שהוא ידע את זה.
"כמה נחמד וחביב מצדך.
על היום הראשון של השנה?
את עוד תהרסי לי את כל השנה השישית," אמר בעוקצנות המיוחדת הזאת, האופיינית אך ורק לו.
העוקצנות הזאת שכל כך שנאתי.
הפעם היה זה תורי לגלגל עיניים חומות, משעממות, סתמיות כל כך. "מה אתה רוצה?" שאלתי, חסרת סבלנות.
"הו, את יודעת, שלום עולמי, אחדות ואחווה בין כל תלמידי הוגוורטס, חשבון מפוצץ באוניות בגרינגוטס...
הו, רגע, כבר יש לי את האחרון, לא משנה..." אמר בחיוך זחוח.
התכוונתי לענות לו תשובה פוגעת, אבל אז בדיוק נכנס פרופסור מקמילן, אז רק חשקתי את שיניי בזעם שקט.
מאלפוי, לעומתי, חייך חיוך משועשע ונשען אחורנית בכיסאו.
כבר ציינתי שאני שונאת את מאלפוי?
"היום נרקח את שיקוי הנגד לשיקוי המשתק," פתח הפרופסור מקמילן.
לאיזה שיקוי?
"מישהו יכול לספר לי על השיקוי המשתק?"
הכיתה הייתה שקטה כמו בית קברות.
זה שעשע את מאלפוי, שהיה ידוע בתור מחונן בשיקויים.
משום מה, השעשוע שלו עצבן אותי, מה שדחק בי להרים את ידי למרות שאני לא יודעת מה התשובה.
"העלמה פוטר?" אמר-שאל פרופסור מקמילן בהפתעה.
אני גרועה בשיקויים!
יותר מזה, אני ידועה לשמצה בעובדה הזאת!
אני לא זוכרת אף לא שיעור אחד בכל ארבע שנותיי בהוגוורטס בו הרמתי את ידי בשיקויים!
"אה.." מלמלתי.
"נו?" אמר פרופסור מקמילן, נשען על שולחנו.
מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה?!
חשבתי לפתוח את ספר השיקויים שלי בחשאיות ולדקלם את התשובה, אך עיני כולם, בעיקר עיניו המדהימות של מאלפוי ועיניו הקרות של פרופסור מקמילן, היו נשואות אליי, אז ידעתי שאין לי צ'אנס.

לפתע, אני עדיין לא יודעת למה עשיתי זאת, קמתי בתנועה חדה ורצתי אל הדלת הכבדה, בורחת מהכיתה הקודרת.

הו, אני כל כך הולכת לחטוף ריתוק על זה.

רצתי אל המדשאות, לא עוצרת ולא מאיטה.
בעודי פורצת החוצה, צרחתי חזק ככל שריאותיי אפשרו לי, והן אפשרו לי לצרוח חזק מאוד, "אני שונאת אותך, סקורפיוס מאלפוי!"

		הפרק הבא