גרין סייד נגד טכנו סייד

חוק מספר אחת מתוך ספר חוקי הגרין סייד: משאבי טבע לא נועדו לשימוש אדם.

קרני השמש הבודדות שחדרו דרך מסך ענפי העצים המקיפים אותי האירו את היער בגוון ירקרק.

חמקתי בין העצים בשקט ובזהירות, מנסה לא למשוך לעברי את תשומת ליבם של תושבי היער.

תוך כמה דקות הגעתי אל אחו רחב ידיים. מרבד דשא ענק נפרש לפני, ורוח קלילה נשבה ופרעה את שערי. במרכז האחו שכן עדר צבאים, רועה באחו בשלווה. הורדתי את הקשת מעל כתפיי בדממה, וכיוונתי בזהירות אל צבי צעיר שהתרחק מעט מהעדר. יריתי את החץ לעבר הצבי, מתפללת שהרוח לא תסיט אותו ממסלולו.

הבטתי בחץ שיריתי טס הישר לעבר הצבי חסר האונים.

בול פגיעה.

שאר העדר פצח במנוסה מהירה, לעברו הרחוק של האחו. מיהרתי אל מרכז האחו ווידאתי שהצבי מת. במחוזות הגרין סייד התעללות בחיות היא פשע חמור. הרמתי את גופת הצבי מהאדמה. זה היה צבי צעיר, אבל למרות זאת התקשיתי להרים אותו.

נאנחתי בכבדות והתחלתי לגרור אותו לעבר היער. הבית שלי נמצא ערך קילומטר צפונית משם, וידעתי שעכשיו, כשגופת הצבי מכבידה עליי, אתקשה להגיע לשם.

בזמן שחזרתי הביתה הבטתי סביבי, מחפשת ירקות או פירות ראויים למאכל. איתרתי עץ דובדבנים גבוה, אבל הפירות שעליו עוד לא הבשילו. המשכתי לחפש עד שהגעתי הביתה, אבל לא מצאתי דבר.

כשהתקרבתי אל בקתת העץ הקטנה שניצבה בקרחת היער זינק לעברי ילד קטן.

"קים! קים!" הוא צעק באושר. "חזרת!"

"בוודאי שחזרתי," אמרתי וליטפתי את ראשו בחיבה.

אישה שמנמנה לבושה סינר עשוי כותנה יצאה מפתח הבית. כשראתה מה הבאתי איתי היא חייכה לעברי חיוך קורן.

"אני רואה שהשגת שלל טוב. זה צריך להספיק לכמה ימים," היא בחנה את הצבי בביקורתיות.

חייכתי אליה בחזרה, ונתתי לה את הצבי, כדי שתוכל להתחיל להכין את ארוחת הערב.

"איפה סמנתה?" שאלתי.

"מאחור, בגן."

"תודה לנה," אמרתי וזינקתי אל מאחורי הבקתה.

גינה קטנה, מלאה בירקות בשלים מסוגים שונים, השתרעה מאחורי הבית. ליד אחת הערוגות כרעה סמנתה, שולפת מתוך האדמה כמה גזרים ותפוחי אדמה.

היא הסתובבה אלי ברגע שנכנסתי לגן. את סם אי אפשר להפתיע.

"היי קים," אמרה סמנתה והכניסה את הירקות לתוך סל נצרים שלנה קלעה לפני ימים אחדים.

"היי סם," השבתי. "יש חדש?"

מבטה הפך קודר. "אבא חזר. חדשות רעות. הטכנו סייד התקיפו שוב."

"איפה?" שאלתי.

"במחוז חמש עשרה," השיבה סם.

הבטתי בה במבט שואל. "מה יש להם לחפש שם? משאבי הטבע שלהם התכלו בשנת 2357."

"אני לא יודעת. אין להם שום סיבה הגיונית לתקוף אותם," היא קימטה את מצחה. "אם כי הטכנו סייד לא מאד הגיוניים."

היא התכופפה אל הערוגה ושלפה גזר נוסף. "כדאי שנכנס עכשיו."

הבטתי למעלה, אל השמים המחשיכים, ופניתי להיכנס הביתה. מול הבית בערה מדורה אותה הדלקנו רק בערבים ובבקרים לצורכי אכילה. ניצול משאבים כמו עצים היה אסור שלא לצורכי קיום. הצבי שהבאתי ניצלה מעל המדורה.

סם תקעה את תפוחי האדמה על מקל והכניסה אותם בזהירות אל המדורה, משתדלת שהמקל לא ייתפס בלהבה.

עקפתי את המדורה ונכנסתי הביתה.

זה היה בית צנוע, עשוי עץ אלון. כל הרהיטים היו עשויים עץ גם הם מלבד כמה קערות אבן ואגרטלי חרס. מחצלת עשויה קש צבוע נפרשה על רצפת הסלון, מוסיפה קצת צבע לבית.

"הנה הילדה שלי!"

הבטתי לעבר פינת האוכל. על אחד הכיסאות ישב איש בעל שיער שחור ששערות שיבה נשזרו בו. עורו היה שזוף מימים ארוכים תחת השמש הקופחת.

"שלום ג'ק." ניגשתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה.

"איך עבר עליך היום ילדתי?" שאל ג'ק.

"כרגיל," השבתי.

"יופי. יופי."

ג'ק התרווח בכיסאו. "איך היה בציד?"

"בסדר. הצלחתי לצוד צבי."

"יפה מאד!"

"העדר רעה באחו הקרוב והצבי לא נזהר מספיק," הסברתי.

"את בטוחה שהצלחת הציד לא קשורה לחושי הציידת המדהימים שלך?" התבדח ג'ק.

"אני בטוחה."

דלת הבקתה נפתחה וסם נכנסה פנימה.

"ארוחת הערב מוכנה?" שאל ג'ק.

"עוד לא," השיבה סם. "הצבי עוד צריך להתבשל."

"אם כך, נחכה," אמר ג'ק.

"מה קורה במחוז חמש עשרה?" שאלה סם מתיישבת על אחד הכיסאות. "אמרת שהם תחת התקפה."

ג'ק הנהן. "הטכנו סייד משתמשים בטכנולוגיה על מנת לחדור לשטחים שבשליטתנו."

"אבל מה יש להם לעשות במחוז חמש עשרה?" שאלתי.

ג'ק שתק במשך דקה ארוכה. "אני לא יודע. מחוז חמש עשרה לא ידוע בזכות המשאבים שלו."

"הם הצליחו לכבוש את המחוז?"

"אני לא חושב," השיב ג'ק. "אנחנו מכירים את השטחים המיוערים טוב מהם."

דממה השתררה בחדר, ורק הרוח שנשבה בחוץ הפרה אותה.

דלת הבקתה נפתחה בפתאומיות ומקס נכנס פנימה, שערו סתור מיום שלם של השתובבות בחוץ.

"האוכל מוכן!" הוא הכריז.

ג'ק קם ממקומו. "אם כך, כדאי שנלך לאכול."

הרמתי מהשולחן קנקן מלא במים קרירים וחמש כוסות. סם הרימה צלחות ומזלגות ויצאנו החוצה ביחד, בעקבות ג'ק ומקס.

לנה חילקה לכל אחד מאיתנו מנה של בשר צבי ותפוח אדמה שרוף קלות.

התיישבתי קרוב למדורה, מנסה להתחמם ולהפיג את צינת הלילה.

אכלנו בשתיקה. דיבור מעולם לא היה דבר אהוב במשפחתנו.

הבטתי בסם ומקס שישבו לידי. למרות שרק המדורה שהקמנו האירה את הלילה, היה ניתן להבחין בדמיון בתווי פניהם. אותו האף הישר, ואתם עיניים חומות. ההבדל היחיד היה צבע שערם. בעוד שערו של מקס שחור כעורב, היה שערה של סם בהיר.

אני לא דמיתי להם במראה. למרות שג'ק ולנה גידלו אותי כבתם, לא הייתי חלק מהמשפחה הזאת. ג'ק מצא אותי לפני כשתים עשרה שנים, תינוקת בת שנה שננטשה ביערות בקרבת הגבול למחוזות הטכנו סייד.

סיימתי את הארוחה במהירות ושטפפתי את הצלחת בנחל שזרם בקרבת הבית.

"את יוצאת לאסוף פירות וירקות חדשים מחר?" שאלה סם, תובלת את הצלחת שלה במי הנחל.

"אני חושבת שכן," השבתי.

שם הנהנה כדי להראות ששמעה, הסירה את השאריות האחרונות של הארוחה מהצלחת והלכה לעבר הבית.

נשארתי לבד ליד הנחל, ממשיכה לנקות את הצלחת למרות שהאבן כבר הבריקה מרוב ניקיון.

הבטתי בגבה המתרחק של סם. היא תמיד הייתה יותר יפה ויותר מוכשרת ממני.

למרות שהייתי גדולה ממנה בחצי שנה היא נראתה בוגרת ממני, עם העיניים החומות הנבונות שלה.

המשכתי לשבת ליד המים עוד שעה ארוכה, ולבהות בבואה שלי, שהייתה כה שונה משל שאר המשפחה.

לבסוף הוצאתי את הצלחת מתוך המים והנחתי אותה לייבוש על עדן החלון.

כשנכנסתי אל הבקתה כולם כבר נכנסו לחדרים ונרדמו.

חמקתי בדממה אל תוך החדר שחלקתי עם סם ופרשתי את המצעים שלי על הרצפה.

"את חושבת שמחוז חמש עשרה ישרוד?"

קפצתי לאחור בבהלה. סם שכבה על המצעים שלה, עיניה פקוחות לרווחה.

"הבהלת אותי!" לחשתי.

"סליחה."

נשכבתי על המצעים שלי והבטתי בתקרה. שתיקה ארוכה השתררה.

"הם ישרדו," אמרתי לבסוף.

"המממ?" מחוז חמש עשרה ישרוד. הם לא יתנו לכמה אנשי טכנו לנצח אותם.

סם חייכה ועצמה את עיניה. תוך כמה דקות היא נרדמה, ואני נרדמתי מיד אחריה.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר המצעים של סם כבר היו מקופלים בארון למרות שהשמש עוד לא זרחה.

התלבשתי במהירות ויצאתי אל המטבח. סם ישב ליד השולחן וקצצה ירקות בעזרת אבן חדה, מזמזמת לעצמה בקול עדין.

"בוקר," מלמלתי בעייפות.

"בוקר טוב!" השיבה סם בעליצות. היא שלפה צלחת נוספת וקצצה ירקות גם בשבילי.

"תודה," אמרתי כשהיא הושיטה לעברי את הצלחת.

"אין בעד מה."

סם לקחה קנקן מיוחד עשוי אבן מסותת דק, ויצאה החוצה. מיהרתי בעקבותיה, מכרסמת חתיכת עגבנייה.

כשיצאתי החוצה גיליתי שסם כבר הדליקה מדורה מוקדם יותר הבוקר. כעת היא רק מילאה את הקנקן במים והניחה אותו מעל האש לרתיחה.

"אני אלך להביא נענע," אמרתי תוך כדי פיהוק.

"תודה," אמרה סם והכניסה כמה עצים למדורה.

הלכתי אל הגן שמאחורי הבית וקטפתי כמה עלי נענע טריים.

השמש כבר החלה להפציע במזרח בגוונים מרהיבים של צהוב ואדום.

כשחזרתי אל קדמת הבית סם כבר עסקה בהעברת המים לכוסות קטנות. לנה ישבה לצידה, מחממת את כפות ידיה על ידי החזקת ספל מלא מים רותחים.

הגשתי לה כמה עלי נענע.

היא הנהנה בהכרת תודה.

סם הגישה לי ספל מלא במים רותחים. הכנסתי לתוכו כמה עלי נענע ושתיתי בלגימות קטנות.

כשסיימתי שטפתי את הספל במי הנחל הצלולים וניגשתי לבקתה להוציא את כלי הציד שלי. אומנם לא התכוונתי לצוד היום, אבל אין לי שום כוונה לצאת ליער בלי הגנה.

"שיהיה לך יום נעים מתוקה," לנה נישקה אותי על המצח וחיבקה אותי בחוזקה.

"להתראות לנה," אמרתי ונופפתי לה ולסם לשלום.

הרגשתי במבטיהן עוקבים אחרי בדאגה כשנבלעתי בין עצי היער.

התחלתי להתקדם, מפלסת את דרכי בין העצים, מחפשת עצי פרי, או ירקות מסוגים שונים.

הייתי רחוקה כשני קילומטר מהבית כשההפצצות החלו. טילים נחתו ביער, גורמים לשרפות קטנות לפרוץ.

שמעתי פיצוץ לא רחוק וקפצתי בבהלה. למזלי, מאז שנת 2249 נאסרו טילים בעלי טווח ארוך על ידי תנועת הגרין סייד, ולטכנו סייד היו חוקים נוקשים לגבי השימוש בנשק חם.

אבל  משהו אחר הטריד אותי. קול הפיצוץ נשמע מכיוון הבית שלי.

התחלתי לרוץ לעבר הבית, חולפת בדרכי על עצים שרופים ואדמה חרוכה.

לא היה זכר לבקתה. הכל נהרס בהפצצות.

"סם? מקס? לנה? ג'ק?" צעקתי הכי חזק שיכולתי, קולי רועד מבכי.

"סם..." צנחתי על הקרקע, דמעות זולגות מעיניי.

הפיצוצים הפסיקו, אבל זה לא הטריד אותי. זה כנראה סימן טוב. לטכנו סייד אין סיכוי נגדנו, למרות הנשק המשוכלל שלהם. היערות הם שלנו, ואנחנו היחידים שמסוגלים לתמרן בשטח.

לאחר כמה דקות שבהן הדמעות ירדו על פניי ללא שליטה, נרגעתי. הרגשת זעם תפסה את מקום הצער. הטכנו סייד עוד ישלמו.

משכתי את התרמיל של מעל כתפיי ווידאתי שהקשת במקומה.

עקפתי במהירות את האזור השרוף ונכנסתי ליער.

נזכרתי במה שאמרה סם אתמול. לטכנו סייד אין סיבה להתקיף את מחוז חמש עשרה.

זאת הייתה רק הסחת דעת. הם ניסו לכבוש את המחוז שלנו!

המשכתי ללכת ביער ללא מטרה. לא היה לי יותר לאן ללכת. לאן לחזור.

סקרתי בראשי את כל המקומות שאני מכירה. היו לי כמה מכרים במחוז שלוש מאז הפעם שהלכתי לשם יחד עם ג'ק.

מחוז שלוש, החלטתי. לשם אני הולכת.

רשרוש עלים וענפים מתנפצים נשמע בקרבת מקום. מיהרתי להתחבא מאחורי אחד העצים. ילד בערך כבן גילי יצא מבין העצים. הוא לבש בגדים משונים, קרועים מהליכה ארוכה ביער. בידו החזיק מכשיר מוזר אותו הניף אל על.

העפתי בבגדיו מבט נוסף ואז הבנתי מה הפריע לי.

הם לא היו עשויים בד טבעי. הם היו עשויים בד סינטטי. הוא היה טכנו.

הבטתי במכשיר שהילד החזיק בידו. זה כנראה מכשיר הקשר הזה, שהשם שלו מזכיר מלפפון.

הילד המשיך להרים את המלפפון בתנועות נואשות כלפיי מעלה.

הוא כנראה מחפש פליטה, או איך שלא קוראים לזה.

הורדתי את הקשת מעל הגב בשקט, וכיוונתי אותה לעבר הילד. אין לי מושג מה עושה ילד של הטכנו בצד שלנו, אבל לא התכוונתי לפספס הזדמנות כזאת.

"עמוד במקומך, טכנו בוי," אמרתי בשפה הבין לאומית של המחוזות.

הילד הביט סביבו בבהלה.

יצאתי מבין העצים אלל מקום בו נגליתי לעין.

"עמוד במקומך טכנו בוי," חזרתי על דבריי. "אלא אם אתה רוצה חץ ללב."