שני קופים והשלישי בדרך

אתה יושב באפלה בדממה מוחלטת.

שקט כל כך ואתה פוחד.

עינייך פקוחות לרווחה, לפחות כך אתה מרגיש, ואינך מסוגל לראות דבר. אתה לכוד באפלה.

אתה מרים את שתי ידייך ודופק על אוזנך בחוזקה. אתה לא שומע – אתה לכוד בדממה.

אתה מנסה לקום, להיעמד על רגלך, איך אינך מצליח ואתה נופל.

אין לזה סוף.

אתה מנופף בידייך, מנסה לעצור את זה, אבל לא מצליח. אתה פשוט לא מרגיש דבר. אתה מושיט את ידך קדימה, אחורה, ולכל הצדדים, מנסה להיאחז במשהו ללא כל הצלחה. כל דבר שנוגע קלות בידיך מחליק משם במהירות כאילו מעולם לא היה.

אתה ממשיך ליפול, אבל בצורה כלשהי מצליח לזחול. ידיך מונחות במשהו ואתה גורר את עצמך באיטיות, מנסה לקרוא לעזרה, אבל מרגיש תקוע. אתה רוצה לקום, אבל פוחד.

אתה ממשיך לזחול וידייך נוגעות במשהו קשיח, מוצק, חזק ויציב. עקצוץ מוזר מתעורר בבטנך.

אתה מטיח את ידיך בחוזקה בדבר הקשיח ולא מרגיש כאילו עשית שינוי כלשהו, הרי אינך יכול לשמוע דבר, אבל אתה ממשיך להטיח את ידך בחוזקה בעצם הקשיח.

מישהו שומע אותי? פיך נפתח ואתה מרגיש כאילו מעט מהאוויר התרוקן בריאותיך. אימא!!! אבא!!! היי!!! אתה לא מרגיש בשינוי כלשהו אך זה לא גורם לך להפסיק לנסות. אימא! עזרי לי!! אבא!! אתה שומע אותי?! ואז אתה מתחיל להבין. אם אתה לא מסוגל לשמוע את עצמך, אז איך מישהו אחר יוכל להקשיב לך? ואתה מוריד את ידך באיטיות מהדבר הקשיח.

אתה מתחיל להרגיש את החלל שנפער מבפנים. אתה שולח את ידיך אל גופך והן פשוט עוברות דרכו. אתה מתחיל להבין שמשהו מוזר מתרחש כאן, אך מסרב להיכנע להבנה הזו וממשיך לנסות.

אתה פותח את פיך בכדי לזעוק, לוקח נשימה עמוקה ומרגיש את ריאותייך מתכווצות. ובכל זאת, האם הנך מצליח לשמוע משהו מלבד הדממה?

אתה מניח את ידיך על עינייך, אתה אפילו מכה אותן מעט, אך עדיין לא מצליח לראות.

חוסר האונים הזה מתחיל להוציא אותך מדעתך. זו חייבת להיות בדיחה, חייבת! אבל אתה אשף הבדיחות, ובתוכך, אתה מודע לכך שזו לא באמת מתיחה. ואתה משתגע.

אתה לא רואה כלום! אתה לא שומע כלום! אתה פאקינג לא מרגיש כלום!

אתה ממשיך לגשש בעזרת ידיך בכל מקום בגופך והאמת הכואבת מכה בך. אתה חדל מלהתקיים. אתה לא מוחשי יותר. אי לכך – אתה לא קיים.

משהו מוזר קורה פתאום כשאתה נכנע להבנה, והמשהו המוזר הזה מגיע אל שפתייך. אתה מוציא את לשונך בכדי לגעת בו, נאחז בחוש האחרון שיכול לגרום לך להרגיש.

ואתה טועם את זה. והטעם מתחיל לחלחל בתוכך ומרעיד את גופך. ואתה לא יכול יותר, הטעם המלוח שובר אותך.

אתה מרים את ראשך למעלה, נאחז בפיסת כוחך האחרונה שנותרה וזועק -  ג'-ו-ר-ג' !!!

אתה נעצר לפתע ומתחיל להתנשף.

משהו מוזר קורה וכל גופך מתחיל לעקצץ. חום מציף את גופך, אך אינך מזיע. החום הזה לא מעיק עליך, להפך, הוא דווקא נעים.

כאב עז בבטנך מתחיל לתקוף אותך פתאום. הכאב גדל ומתחזק אך אתה לא עוצר את זה. זה נעים לך, זה כאב טוב והוא משמח אותך. הכאב הזה גורם לך להרגיש. הוא גורם לך להבין.

שפתיך מתעכלות לכדי חיוך.

אתה מרגיש את זה. הוא פה. הוא ממש פה ואתה יכול להרגיש את זה.

ואתה זוכר. אתה זוכר שמישהו סיפר לך על שני אנשים שעומדים באותו המקום ובאותו הזמן. אומנם הם לא יכולים לראות אחד את השני, אך הם מרגישים זה את זה.

אתה נזכר בזה ואתה ממשיך לחייך.

אתה שולח את ידך אל גופך והיא נעצרת. החור שהיה שם כבר נעלם, החלל התכסה. אתה משאיר את ידך שם ומחייך.

פתאום ידך מתחילה לשקוע. החוזק והיציבות שבגופך נעלמים והיד ממשיכה לשקוע, והיא כבר לא שם.

אתה נבהל והפחד חוזר לאחוז בך, כי ההבנה ממשיכה להכות בך. אתה כבר לא שם. אתה כבר לא קיים יותר.

אתה נעמד על רגליך במהירות ומתחיל לרוץ. ידך עדיין בתוך גופך ואתה מחפש את זה. אתה מחפש אחר החום, מחפש אחר הכוח, אתה מחפש אחר החוזק והיציבות שהיו בך.

ואתה לא מוותר. ואתה לא תנוח עד שתמצא אותו בשנית, עד שתסגור את החור.

ואתה ממשיך לרוץ באפלה הדוממת והנצחית.