לחכות, להתנוון

אממ, פיק ראשון ^^

 ----

-4 שנים לפני כן, סקרופיוס בן שלוש עשרה, תחילת פלשבק-

"סקרופיוס, חומד- הנה המתנה," אימא הניחה בידי קופסא עטופה בנייר אדום עם דוגמאות ירוקות ולבנות. "חג מולד שמח," אמר אבא בחיוך והניח יד על כתפה של אימא.
פתחתי בהתרגשות את העטיפה ובהיתי באכזבה בתוכנה.
"מה זה?" שאלתי בתמיהה והרמתי את התליון הזעיר אל מול האור. אימא נראתה מאוד נרגשת. "זה, סקרופי," הצביעה על התליון בצורת הסוס עשוי הכסף, "זה עבר כמה דורות במשפחה של אבא שלך."
גבותיי הזדקפו והפעם הבטתי בתליון ביותר הערכה.
"זה בטח שווה כמה אוניות, לא, אבא?"
אבא צחק. "האמת, גם אני חשבתי למכור את זה. התליון בהחלט נראה כנכס, אך על תשכח שזה גם נחשב לפריט היסטורי. זה מה שמנע ממני למכור אותו."
תמהתי. "היסטורי? אז זה היה של סבא רבא. אז?"
"זה לא היה של סבא רבא, בן," נאנח אבא. "זה היה של אביך הקדמון. הוא נפטר לפני שלוש-מאות שנים."
"איך זה החזיק מעמד שלוש מאות שנים?!" נדהמתי. אומנם אנחנו קוסמים וגם אבותינו היו קוסמים (אני בטוח בכך), אבל אני בספק אם אפשר לשמר חפץ כזה זעיר במשך כמה יובלות ודורות, אם כל הכבוד. "רק רצינו שתדע." אמרה אימא ונישקה את מצחי. "וזה גם מגיע לך, וזה גם יעבור לבנך ולנכדך..."
"טוב, לילה טוב. ביי. ו..."
"כן, סקרופי?"
"חג שמח, אימא, אבא. ותודה על הפריט ההיסטורי."

-סוף פלשבק, כיום-

הפלשבק עורר בי דברים מסוימים.
כמו, למשל, איפה הנחתי את התליון המזורגג.
וגם אם אני בכלל אתאהב ויהיה לי ילד שאוכל להעביר לו את התליון. מעולם לא התאהבתי. פעם אחת איזה רייבנקלואית מצאה חן בעיני, אבל אז התחילו לצמוח לה חצ'קונים, וכבר די נמאס כל העסק.
עד היום אני תוהה אם בכלל קיימת ה-"הבחורה שלי".
כלומר, בסלית'רין יש בנות לא רעות בכלל, ואחת מהן אפילו התחילה איתי, אבל... איך אומרים? זה לא היה זה.
אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי היה באותו יום.

		הפרק הבא