הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

לא, לא שמנה, לא אנורקסית, לא מסלת'רין....
ג'יימס הביט בבנות שנהרו לאולם הגדול לקראת ארוחת הערב. אלמלא ההבטחה שנן לרמוס וסיריוס, הוא לא היה מביט בכיוונן בכלל. אבל סיריוס ורמוס חשבו שזה לא "בריא" שהוא ממשיך לרדוף אחרי לילי למרות שהיא הבהירה לו שהיא לא מעוניינת.
למעשה, ג'יימס כבר התחיל לחשוב כך בעצמו. הוא סתם הציק לה. היא בכלל לא רצתה אותו.
ג'יימס המשיך להביט בבנות שנכנסו לאולם. אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו.
"אתה חייב לשכוח ממנה ג'יימס," אמר רמוס כשג'יימס עיקם את האף למראה הבנות. "פשוט תימצא משהי נחמדה ותבקש ממנה לצאת איתך."
"קל לך להגיד," רטן ג'יימס. "אתה לא השקעת שלוש שנים מחייך במשהי שאפילו לא רוצה אותך."
"אל תסחף ג'יימס," אמר סיריוס. "הנה, מה עם רייצ'ל? יצאתי איתה פעם ו..."
"אני לא יוצא עם משהי שיצאה איתך פעם," קטע ג'יימס את דבריו.
"אני לא חושב שיש משהי בהוגוורטס שלא יצאתי איתה, אבל בהצלחה בחיפושים," אמר סיריוס.
רמוס תקע בו מרפק שהשתיק אותו. "מה עם קלי?"
"הבלונדה מרייבנקלו?" שאל ג'יימס.
"כן," אמר רמוס.
"אתה יכול להזמין אותה לנשף של השנה השביעית בליל כל הקדושים," ציין סיריוס.
"מתחילים להזמין אליו כבר מעכשיו?" שאל ג'יימס.
"בהתחשב בעובדה שעד שהגענו לכאן שלוש בנות שאלו אותי, אז כן, אני חושב שכן," אמר סיריוס בציניות.
"בסדר, אני אשאל אותה," אמר ג'יימס והשתתק כשפרופסור מקגונגל נכנסה עם התלמידים החדשים.
אחרי שיר ארוך של המצנפת, מיון ארוך במיוחד ונאום של דמבלדור, הופיע האוכל בצלחות.
(למרות שבואו נודה בזה, פיטר וסיריוס היו שם, כמה זמן נראה לכן שהוא נשאר שם?)
"אתה שואל אותה עד מחר," אמר סיריוס בין נגיסה בעוף לביס בשניצל.
"למה אתה כל כך לחוץ?" שאל ג'יימס.
"אני פשוט לא רוצה לתת לך עוד הזדמנות לשאול את לילי," אמר סיריוס בפה מלא פירה.
"אתה יודע," אמר רמוס. "יכולת להגיד בדיוק את אותו הדבר בלי להעביר חצי מהפירה שאכלת לפרצוף שלי."

"קומו! קומו חבורת עצלנים!" קרא רמוס בניסיון נואש להעיר את חבריו. "סיריוס פיטר, הכינו היום פנקייקים!"
"פנקייקים!" סיריוס ופיטר זינקו מהמיטה.
"וג'יימס," אמר רמוס ורכן לעבר האוזן של חברו. "לילי אוונס!!!" הוא צרח בכל כוחו.
ג'יימס קפץ מהמיטה. "מה? איפה?"
"למטה בחדר אוכל אני חושב," אמר רמוס, צוחק למראה ההבעה שעלתה על פניו של חברו.
"אל תשתמש בשיטה הזאת יותר לעולם," קרא ג'יימס בכעס.
"אל תאלץ אותי להשתמש בה," אמר רמוס ויצא מהחדר.
ג'יימס התלבש במהירות והלך עם סיריוס ופיטר לארוחת הבוקר.
"אין פנקייקים," מלמל פיטר באכזבה.
"רמוס," סיריוס ניגש אל רמוס שכבר ישב ליד השולחן ואכל ותפס בצווארונו. "יש דברים שלא מתבדחים עליהם."
פיטר הנהן נמרצות. "איך יכולת להתבדח בנוגע לפנקייקים?"
"אתם צודקים," אמר רמוס. "בפעם הבאה אני פשוט אגרד אתכם מהמיטה בשפכטל."
ג'יימס גיחך והתיישב ליד רמוס.
בדיוק כשהוא התכוון למרוח ריבה על הטוסט רמוס תקע לא מרפק בצלעות, מה שהעיף את הטוסט לרצפה.
"תודה רבה, רמוס," מלמל ג'יימס בכעס.
"תוכל להודות לי אחר כך," אמר רמוס. "אבל קלי בדיוק יוצאת מהאולם. אין לך איזה משהו לעשות?"
"בסדר, בסדר," רטן ג'יימס. "אני הולך."
סיריוס צפה בו הולך, שולף מטפחת מכיסו. "הוא כל כך גדל," הוא התייפח, מוחה דמעה מעיניו.
"תניח את המטפחת ואת הנוזל לדמעות מזויפות שקנית אצל זונקו," אמר ג'יימס.
סיריוס הכניס את המטפחת לכיסו במבט ממורמר.
"היי קלי," קרא ג'יימס אחרי שיצא מהאולם הגדול. "קלי!"
קלי הסתובבה לעברו, יחד עם שתי חברותיה.
"כן ג'יימס?"
"אני יכול לדבר איתך בפרטיות לרגע?" ביקש ג'יימס.
החברות של קלי התחילו לצחקק באופן מעצבן.
"בטח," אמרה קלי.
ג'יימס הוביל את קלי למקום שבו החברות המצחקקות לא יכלו לשמוע אותם מדברים.
"רוצה לבוא איתי לנשף של ליל כל הקדושים?"
"אני אשמח, ג'יימס," חייכה קלי.
ג'יימס חייך בחזרה, כשהבחין בשיער אדום נעלם מעבר לפינה.
קלי פנתה ללכת בזמן שהוא בחן את מה שהרגיש.
האמת, לילי אוונס התחילה לעניין אותו פחות עכשיו.
אולי הוא באמת התבגר.

לא יודעת למה זה לא עבד במחשב הנייד שלי...

בכלופן, תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא