שרלוט

"אבא", אמרה שרלוט. "תראה גם אני קיבלתי מכתב!" ג'יני קרצה להארי שישב על הספה. הוא הרים את שרלוט בידיים ואמר: "רואה,שרי, ואת פחדת שתצאי סקיבית......" שרלוט קפצה על הארי ונתנה לו חיבוק ענק. הלב של הארי התרחב למגע האצבעות הקטנות.
שרלוט היתה הבת הרביעית של הארי וג'יני. היא היתה יחסית נמוכה לאחיה, עם שיער אדמוני שופע ועיינים כחולות שסורקות אותך ברנטגן. כמו העיינים של אלבוס דמבלדור.
*******************************************************************************************************
שרלוט כבר היתה בשנה הרביעית שלה בהוגוורטס. אלבוס וג'יימס כבר סימו את בית הספר, ג'יימס עם ציוני ע' ותעלולים לרוב, ואלבוס, עם הרבה ציוני קס"מ וראש המדריכים. לילי היתה בשנה השביעית, והיא היתה חברתה הטובה ביותר של שרלוט.

לילי ושרלוט עלו על הרכבת ותפסו קרון אחד. שרלוט שמחה. כל השנה היא חכתה לחופשת חג המולד. "ליל, את יכולה בבקשה להעביר לי את צפרדעי השוקולד?" אמרה שרלוט. לילי העבירה לה אותם כשהיא אומרת:" כמובן!" לילי היתה התלמידה הכי יפה בכל בית הספר. העיינים הירוקות שלה היו מדהימות, והשיער שלה, שהפך לשיער ערמוני גלש על כתיפה. שרלוט בקשה בליבה שיום אחד היא תהיה יפה כמו לילי. שאר הנסיעה ברכבת עברה בשתיקה. שרלוט, שהיתה בעלת רגישות רבה ויכולת הבחונה דקה ביותר, שמה לב שלילי לחוצה. היא לא ניסתה לעודד את לילי כי היא ידעה שהיא תתעצבן. כשלילי היתה עצובה / מתוחה/ עצבנית/ כעוסה היא העדיפה שלא ידברו איתה. כשהן הגעו הביתה, גם ג'יני, הארי , ג'יימס ואלבוס היו קרים ומנוכרים. לשרלוט היתה את התחושה הבלתי נעימה שמסתירים ממנה משהו. בערב זה כבר נמאס לה לגמרי. בארוחת הערב, כשאיש לא דיבר כמו בדרך כלל, שרלוט פתאום צעקה : "די נמאס לי! משהגעתי הביתה את מנוכרים ומגעילים, כאילו אתם מסתירים ממני סוד. מה קורה לכם?!" ג'יני היתה הראשונה שדברה. " שרלוט, רצינו לומר לך את זה מזמן, עכשיו את כבר בגיל המתאים." הארי המשיך את אשתו: " שרלוט, את מאומצת. ולא סתם מאומצת, אלא את הנכדה של אח של אלבוס דמבלדור! הוריך, נהרגו במסגרת עבודתם כהילאים. אלבוס דמבלדור מת עוד לפני זה, ואברפור'ת, סבא שלך, מת מהתקף לב יום אחד כשהיית תינוקת.  את צריכה להתגאות במשפחתך כי היא משפחה של גאונים.  אל תחשבי שבגלל שאת מאומצת אנחנו אוהבים אותך פח..." אבל הארי לא הצליח לסיים את המשפט. שרלוט רצה לחדרה כשהיא ממרת בבכי. "תן לה זמן להתאושש.." אמרה ג'יני להארי בעצב....
**************************************************************************
שרלוט ישבה על המיטה שלה בהוגורטס. מעולם לא היה זמן מתאים יותר למה שהיא רצתה לעשות. היא התעטפה בגלימת ההיעלמות ששאלה מג'יימס וירדה במדרגות. היא לחשה את הסיסמא. הדלת נפתחה. היא עלתה במדרגות הנעות, והכל היה מושלם, כשפתאום...  "גברת נוריס המעצבנת הזאת..." היא לחשה לעצמה. "נו, טוב לפחות היא לא ראתה אותי." היא חשבה .
"מר דמבלדור, תתעורר בבקשה," היא לחשה לעבר הדיוקן המנמנם. "נו, בבקשה, מר דמבלדור....." כשדמבלדור התעורר, כל החדר הוצף באור והמנהלים האחרים התעוררו גם הם.  "ילדים חוצפנים, פוחזים ובני בליעל!" מלמל לעצמו  פיניאס ניגלוס. "שתוק בבקשה," אמרה דולורס אמברידג' הקרפדית שהיתה בדיוקן הכי קטן ובמקום הכי מוסתר. "שלום שרלוט יקירתי" אמר דמבלדור. "כבר מזמן חיכיתי להיפגש איתך." כל המנהלים האחרים השתתקו. עכשיו, זה היה נראה כאילו רק שרלוט ודמבלדור נמצאים בחדר. "מר דמבל..," אבל שרלוט לא סיימה לדבר בגלל שדמבלדור אמר לה פתאום: "בבקשה, קראי לי הדוד אלבוס, יקירתי". "בסדר... הדוד אלבוס". אמרה שרלוט. דמבלדור צחקק. "זה מצעיר אותי בכמה שנים.."  הוא אמר. בהחלט היה נראה שדמבלדור החליט להנות מהחיים מאז שהוא מת. לפתע הוא הרצין. "לפני הרבה שנים, אולי 20, הייתי מנהל בית ספר הוגוורטס. הארי פוטר, אביך המאמץ, למד שם, וגם אמך, דודך ודודתך. אחי, אברפורת',  התחתן באותה שנה בחתונה שקטה במיוחד, עם קוסמת מקסימה שאהבה אותו מאוד- קראו לה שרלוט. הם הולידו בת, וכעבור זמן קצר מתה האשה הנהדרת. אברפורת' היה מאוד עצוב וסרב לצאת מביתו. אפילו איתי הוא לא הסכים להפגש. כעבור חודשיים בערך הוא חזר לחייו הרגילים וטיפל בילדה במסרות. חלומה של שרלוט היה שיקראו לילדתה הקטנה ג'יין. אחי רצה לקרוא לה על שם שרלוט, שרלוט, אבל הוא החליט למלא את המשאלה של אשתו. ג'ין גדלה והיתה יפיפיה. היא התחתנה עם בחור נחמד ואת נולדת להם. הם לא חיו הרבה זמן, וולדמורט. הוא חסל אותם. אחי שקע בדכאון ולא אכל בכלל. הוא נהיה רזה וחוור כמת, עד שיום אחד הלכתי לביתו והכרחתי אותו לאכול. הוא אכל ודברתי אותו. הוא חזר בקושי רב, שוב, לחייו הרגילים, וטיפל בך במסירות. אבל, תקופת הרזון שלו הרגה אותו, הוא מת מהתקף לב." סיים דמבלדור באנחה קלה. ארמנדו דיפט מחה דמעה, אפילו אמברידג' הצליחה להעיר שהסיפור היה מעניין. "דוד אלבוס," אמרה שרלוט.  "ענית לי על כל השאלות יש לי רק שאלה אחת" "כן?" אמר דמבלדור. "שרלוט היתה אשה מיוחדת?" "הרבה יותר ממה שנדמה לך", ענה לה דמבלדור. "מעולם לא הכרתי משהיא יותר מדהימה מהסבתא שלך". שרלוט היתה רגועה כשחזרה למיטה שלה. היא נזכרה במה שדוד אלבוס אמר לה: "את מיוחדת, כמו סבתא שלך. כבר לא רואים הרבה מכשפות כמותכן.."

                                                                               **the end**