הארי עמד בעיצומו של כיסוח הדשא תחת השמש הקופחת בחצר ביתם של הדרסלים, כשפרופסור מקגונגל יצאה לפתע מהבית והודיעה לו שמיד לאחר מכן עליו לקרצף את כיתת שינויי-הצורה. הארי לא הבין מה לעזאזל היא עושה שם, אבל הפרופסור נראתה ממש מאיימת- למעשה, עיניה הפכו כתומות ואפה התחדד למקור אפור גדול בעת שהשתנתה להיפוגריף לנגד עיניו- כך שהארי רק הנהן בשקט.
לפתע החלה חלקת הדשא הקטנה מימינו להצהיב, ובתוך זמן קצר התחלפה בשיערו הבלונדיני של דראקו, שעלה והתרומם מהאדמה. הוא הביט בהארי במבט מתוסכל, תפס בכתפיו והחל לטלטל אותן בעצבנות.
"הארי, אני לא מרגיש טוב!" ייבב דראקו. הארי הביט בו בבלבול. "הא-רי! אני לא מרגיש טוב!"
"בסדר, רק תפסיק-"
"ל-א מ-ר-ג-י-ש ט-ו-ב!!!"
"הבנתי, רק-"
"האאאאארי!!!"
"תפסיק לנענע אותי ככה!" מלמל הארי בזעף. ואולם, דראקו לא פסק ממלאכת הטלטול האגרסיבי.
עיניו של הארי נפקחו באיטיות. הוא סרק את הסביבה בטשטוש ולאחר כמה שניות הבין שהוא בטוח ומוגן בחדר השינה שלו, שכבר כמה שנים הוא לא מכסח את הדשא של הדרסלים, ושלמרות שהפרופסור מקגונגל מאוד מוכשרת בשינוי צורה, כנראה שיש לה דברים מועילים יותר לעשות מאשר לתקוף אותו באכזריות כשהיא לובשת צורת היפוגריף.
מצדה השני של המיטה, דראקו לא אמר נואש. הארי נאנח בקול ופנה להביט בבן זוגו לחיים.
"אני לא מרגיש טוב."
"כן, הבנתי את זה. מה השעה?"
"למי אכפת?! אני אומר לך שאני לא מרגיש טוב, אני חולה!" אמר דראקו בזעם תוך שהוא מכה באגרופו על הכרית. הארי גלגל את עיניו, התיישב באיטיות והניח את ידו על מצחו של דראקו, מתקשה להבחין בטמפרטורה יוצאת דופן. לאחר מכן התרומם קלות והצמיד את שפתיו אל מצחו של הבלונדיני- פעולה שבוצעה על ידי דודה פטוניה לעיתים קרובות כשדאדלי היה מעמיד פני חולה בשביל לא ללכת לבית הספר.
"נו?" האיץ בו דראקו.
"לא יודע. אולי קצת. מה אתה מרגיש?"
"כואב לי הראש, והגרון, והרגליים, והגוף שלי חלש, ואם אני מנסה, למשל, להרים את הכרית הזאת- זה כבד לי, אתה מבין, כי אני חלש, וחוץ מזה, גם כואבת לי קצת הבט-"
"ששש. הבנתי." אמר הארי ברכות ושלח את ידו ללטף את שיערו של דראקו. "אתה חושב שזה יכול לחכות עד הבוקר?" הוא שאל.
דראקו הזעיף פנים.
"נו, תהיה גיבור," אמר הארי בחצי חיוך.
לבסוף, הנהן דראקו בזעף והניח את ראשו על הכרית. הארי שלח בו מבט מתמוגג אחד, הסתובב ונרדם.
ובכן, לא לעוד הרבה זמן, מסתבר. לא עברה רבע שעה לפני שנענוע פראי ומוכר קטע את שנתו הערבה של הארי.
"אני עדיין לא מרגיש טוב," הודיע דראקו נחרצות. הארי נאנח בעצבנות.
"לומוס," מלמל הארי, ושרביטו שנח בקצה שידת הלילה הטיל את אורו על השניים. הארי גישש אחר משקפיו. הוא מצא אותן, הרכיב אותן על אפו, התיישב במיטתו והביט בדראקו בתשישות.
"מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"אתה, הממ...ובכן, אתה צריך לטפל בי."
"הבנתי," אמר הארי ואנס את פניו לחיוך מתחשב, "בוא לסלון."
"אני לא חושב שאצליח להגיע לסלון בכוחות עצמי," אמר דראקו, חיוך ערמומי מתגנב אל שפתיו. הארי הביט בו בהשתוממות.
"ממש כואבות לי הרגליים, אתה מבין."
לבסוף הנהן הארי בכניעה, ותוך כדי האנחה הגדולה ביותר לאותו לילה, נשא את דראקו המרוצה בזרועותיו.
הארי דידה אל סלון ביתם בעייפות והניח את דראקו, בעוד זה מתאמץ לגייס את המבט הכי מסכן שלו, על ספה ארגמנית ונוחה למדי (למעשה, ויכוח גדול פרץ סביב בחירת הספה הספציפית הזאת. הארי התעקש להתפשר על פשטות ונוחות בעוד דראקו לא וויתר בשום אופן על ספה מלבנית מפוארת- מושביה קשים כמו אבן, מרופדים בבד ירוק מחליא למדי. כנראה סוג של מזכרת מאחוזת מאלפוי. לבסוף נכנע הארי חלקית והציע שיציבו את שתי הספות בסלון ביתם- בשלב הזה דראקו הצהיר בתוכחה שלהארי אף פעם לא היה שום טעם, שאיך לכל הרוחות הוא מעז להניח שירוק ואדום זה שילוב צבעים מוצלח, וש"אולי הספה העממית הזאת שלך באמת יותר נוחה למזמוזים, אז ניקח אותה").
"נוח לך ככה?"
"כן, בערך."
"הנה," אמר הארי והיטיב את הכרית מאחורי עורפו של דראקו, "ככה טוב יותר?"
"הממ, כן."
"יופי. תה, אני מניח? עם דבש? לימון? חלב?"
"חלב ודבש."
"בסדר. ועצה שלי- אם אתה רוצה להיראות באמת מסכן, נסה לרסן את החיוכים המסופקים האלה, זה מקלקל את הרושם לגמרי."
דראקו התרווח על הספה, מנסה ליישם את עצתו של הארי ולא לחייך בהתרגשות כשבן-זוגו לקראתו לאחר דקות בודדות, ספל תה מהביל בידיו. הוא מסר אותו לידיו של דראקו בזהירות, ולאחר מכן שקע לתוך כורסה קטנה והביט בו שואף את הניחוח החמים, לוגם באיטיות ולבסוף מגרגר בהנאה.
"טעים," הודיע דראקו. הארי שלח אליו חיוך תשוש.
"ועכשיו בכנות, אתה באמת לא מרגיש טוב?"
"נשבע בקברו של סאלאזר סליתרין."
"זה משכנע מספיק. טוב, אני מניח שזו רק שפעת קלה. החורף באמת מתחיל להיות רציני," אמר הארי, שולח מבט אל החלון, מבעדו נראו פתיתי שלג זעירים נושרים אל הקרקע.
דראקו המהם, הארי פיהק. בתוך מספר דקות שקעו שניהם בשינה עמוקה.
* * *
השחר עלה לאיטו, שולח קרני שמש בהירות להסתנן מבעד לעפעפיו של הארי. הוא התעורר בבהלה והביט מיד בשעון הקיר. לעזעזאל, חשב, ממהר להתארגן לקראת יום עבודה חדש.
הארי עמד כיום בראש מסדר עוף החול המחודש, שכלל הילאים צעירים שבחרו לעסוק במקצוע שלא במסגרת משרד הקסמים. בימים אלה הקדיש המסדר את משאביו ללכידת אוכלי המוות הבודדים שנותרו, שנראה היה כאילו מטרתם הנוכחית היא להכתיר אדון אופל חדש שיסיים את מלאכת "הטיהור" שהקודם לא הספיק להשלים.
הארי התלבש במהירות ושתה כוס קפה חפוזה. לפני שעזב, הניח את ידו על מצחו של דראקו. חמימות מסתורית אכן הורגשה. הוא שרבט על חתיכת קלף;
"בוקר טוב, חולה אנוש שלי. הלכתי לעבודה, אני אודיע שאתה לא יכול להגיע היום. אם לא תרגיש טוב כשתתעורר, אבל באמת לא תרגיש טוב, תיידע אותי ואשתדל לחזור מוקדם.
אוהב, הארי, האחות הרחמניה הפרטית שלך."
כשסיים לכתוב, הדביק הארי נשיקה חפוזה על שפתיו של דראקו, פיזר באח חופן אבקת פלו, שהרי אי אפשר להתעתק אל המפקדה מבחוץ, מטעמי בטיחות, ויצא לדרכו.
עיניים אפורות נפקחו באיטיות אי שם על גבי ספה ארגמנית ונוחה למדי. כאב חד תקף את רגלו של דראקו והוא נאנח באומללות. הוא בלע את רוקו, דבר שהתברר כטעות גדולה ומייסרת למדי, קילל, והחל להתרומם מהספה כשהגיע למסקנה שגופו באמת לא מסוגל לשאת את הפעולה המורכבת הזאת.
"הארי?" קרא דראקו בייאוש- שרק גבר כאשר לא זכה במענה. "אוה, ראש צלקת בוגדני שכמותך," הוא סינן ופנה אל חתיכת הקלף שנחה על השולחן לידו.
"אם לא תרגיש טוב כשתעורר, אבל באמת לא תרגיש טוב..."
ובכן, הוא באמת לא מרגיש טוב, נכון? בתור חבר לחיים עובדה זו אמורה להדאיג את הארי, לא? ומצד שני, מי כמו דראקו יודע כמה קשה עובד המסדר בימים אלה... והארי יהיה מאוד גאה אם יידע שדראקו הציב את פעילות המסדר מעל לגחמותיו האישיות, נכון? "נו, תהיה גיבור." דראקו יהיה גיבור.
הוא עטה על פניו הבעה זהה לזו של לוחם אמיץ אשר ממשיך, גם על ערש דווי, במלאכת הקרב הקטלנית, והתרומם מן הספה תוך גניחה קורעת לב. בשארית כוחותיו דידה הלוחם אל המטבח, מזג מעט מיץ דלעת לכוס ולגם לגימה קצרה. ללא אזהרה מוקדמת, תקע אויב כתום ואכזרי סכין עבה בגרונו של הלוחם האמיץ שמילתו האחרונה הייתה, "וועעעוועעוועוו!"
"בוא. הביתה. עכשיו." נכתב ברישול בפיסת הקלף שדראקו קשר לרגלה של הדוויג ("לכאן, גוש נוצות מצחין שכמות- איי, איה! סליחה! לכל הרוחות... קחי את זה מהר לבעלים המטופש שלך- איה! זה כואב לי! בסדר, בסדר! לכי כבר!").
בחלוף עשר דקות תמימות, בהן הספיק דראקו לעטוף את עצמו בשמיכה הכי עצומה וצמרירית שהצליח למצוא, לקרוס על הספה ולרעוד כמו מטורף, שיניו נוקשות זו בזו בהיסטריה, הסתער הארי מבעד לדלת ביתם, רוכן לצידו, פניו נסערים.
"אני... מצטער..." לחש דראקו בקושי.
"מצטער על מה?"
"אני... גו.. גוסס... עומד... למות."
"מרלין, דראקו, יש לך שפעת! אתה לא עומד למות!"
"כן, כן... עומד ל.. למות. אמא שלי... תגיד לה... אני אהבתי אותה."
"אוי, מותק. תירגע. אני נשבע שאתה לא גוסס."
"וגם... אותך... אהבתי... הארי."
"זהו זה. תשכב," פקד הארי, דוחף את דראקו בעדינות למצב אופקי, "תתכסה טוב, יופי. אני אלך לשלוח ינשוף לגברת פומפרי, לראות מה היא מציעה."
"היא... שונאת אותי. עוד מהשנה ה... שלישית. היא... תמליץ לך... על משהו... שירעיל אותי..." ייבב דראקו באומללות. הארי נאנח וגלגל את עיניו, רוכן אל פיסת קלף.
"מה עכשיו?" תהה הארי בקול רם לאחר ששחרר את הדוויג לדרכה.
"בוא... שב לידי. אני... רוצה... שתהיה איתי... ברגעיי האחרונים," הודיע דראקו בתיאטרליות כמעט משכנעת.
הארי נאנח בשנית והתיישב למרגלות הספה. "בסדר. הנה, אני איתך, ברגעיך האחרונים. כמה מילים לסיכום? צוואה, אולי?" הוא ליטף באהבה את שיערו הרך של בן זוגו.
"אתה... יכול... לקחת הכל. ותן קצת כסף ללופין, הוא... עזר לי מאוד... עם הקטע של ה... יציאה מ...הארון."
"וואו, יפה מצידך. עצוב שדווקא רגעים ספורים לפני מותך אנו מגלים את דראקו מאלפוי האמיתי, הרגיש והנדיב. אבל אתה יודע מה יותר עצוב, כשאני חושב על זה? בזאת יורדת לטמיון שושלת מאלפוי המפוארת! בחיי, אחרון המאלפויים גוסס לי בידיים," העיר הארי, ציני יותר מרגע לרגע.
"אתה... לא... תומך... במיוחד."
"אז מה? אתה עומד למות וכרגע הורשת לי את כל הרכוש שלך. אני את שלי קיבלתי," הוא הפטיר בנימה זדונית, ממשיך ללטף את שיערו של דראקו.
"הארי..." לחש דראקו בצרידות, וידו התהדקה לפתע סביב ידו של הארי. "אני..." הוא המשיך, והארי הבחין בהפתעה כי ניצני דמעות נקוות בעיניו. תוך זמן קצר התגלגלה טיפה גדולה במורד לחיו.
"מה, דראקו?"
"אני... אני לא רוצה למות!!!" נפלטה היבבה המסכמת מגרונו. הארי לא הצליח לעצור בעד צחקוק משועשע מלפרוץ בעד שפתיו.
"אבל דראקו, מחמד נפשי, " הוא פתח, מביט היישר לתוך העיניים האפורות, הדומעות, "אתה לא עומד למות."
"אתה בכלל לא יודע איך אני מרגיש!" יילל דראקו, זונח את נימת הגסיסה הדרמטית, "כואב לי כל הגוף! ואני מתכוון, כל הגוף! מתחשק לי לקטוע לעצמי את הרגליים מרוב כאבים, וכשאני בולע, אני מרגיש כאילו מורידים לי הר געש פעיל לתוך הגרון!"
הארי נאנח. "נורא ככל שאתה מתעקש שזה יישמע, זו עדיין שפעת. מחלה קלה ולא נעימה, מופיעה לרוב בתקופות החורף הקשות. ברגעים אלה ממש משוטט חיידק זעיר ומטריד למדי במערכת החיסונית שלך ומחולל בה מהומות. זה לא נעים, כן, אבל בהחלט לא קטלני. חשבתי לטפל בך בדרך המוגלגית, תה חם, מרק עוף, שמיכות ושאר פינוקים, אתה יודע, אבל אני רואה שאתה באמת סובל ייסורים קשים, אז אני פשוט אקפוץ לרוקח בסמטת דיאגון ואקנה ממנו שיקוי יעיל נגד שפע-"
"לא! אני מתכוון, לא צריך."
"למה? זה ירפא אותך תוך שניות."
"ל... לא צריך. אני לא רוצה שתטרח. וקר בחוץ, שלא תחטוף את זה גם אתה, ו... ובשביל מה לבזבז סתם כסף?"
"ממתי נהיית כזה חסכן גדול?" תהה הארי, "זה צריך לעלות לא יותר משלוש אוניות, וזה בטח לא יהיה בזבוז, לא כשאתה סובל כאלה כאבי תופת."
"לא צריך."
"ומה עם הרגליים הדורשות קטיעה שלך והרי הגעש שמסתובבים לך בגרון?"
"הם... הם יהיו בסדר. אני רוצה שתטפל בי בדרך המוגלגית."
"ולמה זה?" הארי זקף גבה בשעשוע קל.
"כי... כי..." מלמל דראקו בחוסר אונים מובהק.
"כי?" דחק הארי. דראקו בלע את רוקו ובמבט זהיר השיב, "כי אני לא יותר טוב משום מוגל ומגיע לי לעבור בדיוק את אותם הייסורים שכרוכים במחלה הזאת."
הארי פלט נחרת צחוק רועמת. " אתה יודע מה, רק בזכות האמירה הייחודית הזו, תקבל מציצת-צוואר מושקעת הלילה."
עיניו של דראקו ניצתו בהתרגשות.
"הו, אמרתי הלילה?" תיקן הארי, "התכוונתי ברגע שתהיה בריא. אתה מבין, העניין עלול לכלול לבוש מינימלי וסירופ שוקולד, אני לא בטוח שזה נכון בשלב זה של המחלה הסופנית שלך."
דראקו צמצם את עיניו ושילח בהארי מבט לא משועשע בעליל.
"הו, מסכן שלי," אמר הארי והביט בו ברחמים, "אני מעמיד אותך בפני דילמה קשה, הא? מצד אחד- להמשיך להיות חולה ואומלל, ולזכות במנת פינוקים מפוארת וממושכת שכל ילד שמנת שכמותך יכול רק לחלום עליה, ומצד שני- לביים החלמה פתאומית כמו שרק אתה יודע, ולזכות בליל תענוגות מרהיב עם לא אחר מאשר הארי פוטר הידוע לשמצה."
"אתה יודע, זה לא שיש לי שליטה על התקדמות המחלה או משהו!"
"כן, כמובן."
"הארי!"
"תה?"
"חלב ודבש."
"מיד."
דראקו חייך בשביעות רצון והתכסה עד צווארו בשמיכת הפוך החמימה.
* * *
"הארי,"
"מה?"
"אל תעשה את זה."
"לא לעשות מה?"
"אתה נותן לי לנצח."
"לא, אני ל-"
"הארי! זה שאני חולה לא אומר שאתה אמור לתת לי לנצח! אם אני אפסיד אני אפסיד בכבוד, כרגיל."
"כן, ממש," גיחך הארי. "ומה אם אני אגלה לך שבתשעים וחמישה אחוזים מהפעמים שאנחנו משחקים אני נותן לך לנצח?"
"מה- לא! לא, אתה לא!"
"בטח שכן. אלא אם אני זקוק לשעשוע קל, ואז אתה מספק את הצורך הזה בשלמות," הוא ירה.
"אה, כן? אז היום מספקים את הצרכים שלי, ואני צריך שתשחק בצורה הוגנת."
"כרצונך, הוד מעלתך הגוסס. ובכן..." פתח הארי במהלך חדש, לשונו משתרבבת משפתיו בריכוז אופייני, "הרץ הזה ל...כאן, וזה למשבצת הזו... לוקח לך את המלכה, ו, הממ, מט."
"מה?! מה- מה זה המהלך הזה לכל הרוחות?!" התלקח דראקו.
"זה בדיוק המהלך שעשית שלשום, כש`ניצחת אותי`," נאנח הארי.
"אני לא עשיתי שום מהלך, ואתה... אתה רמאי! ואתה יודע מה עוד? הצלקת שלך בכלל לא סקסית!" ירק דראקו את ההאשמה הקשה. הארי, בתיאטרליות מפתיעה, הצמיד יד רועדת ללוח לבו ובקול שבור שאל, "איך יכולת...? איך יכולת, בוגד שכמותך?! לעד אשא בנפשי המדממת את העלבון, את הבגידה! הסתלק מפה, הסתלק מחיי!!!" הוא סיים בהטיית ראש דרמטית.
דראקו נעץ בו מבט מתרשם כביכול. "מרלין, אתה ממש כשרון מבוזבז," הוא אמר בקול מלא תוכחה, "וחוץ מזה, אתה יודע מה? אני בכלל לא אוהב את זה שיש לך שערות על החזה! ואתה יודע מה עוד? התבשיל שהכנת לפני שבוע היה מגעיל!"
"ומזה אני אמור להסיק שאתה לא מעוניין במרק עוף חם, טרי ועסיסי?"
"עם הריבועים הצהובים הקטנים?"
"כן, עם שקדי מרק."
"אני לא באמת חושב שהצלקת שלך לא סקסית, אתה יודע."
"כמובן שאני יודע."
* * *
דראקו גמע בתאווה את טיפת המרק האחרונה שנותרה בקערתו.
"היה טעים?" שאל הארי.
"ממממממ," הגיעה התשובה המתענגת מכיוונו של דראקו.
"לא כואב לך לבלוע?"
"כן, אבל למען האמת, אני פשוט חייב להודות שזה היה שווה את זה," הוא זיכה את הארי במחמאה נדירה.
"יופי," חייך הארי, "ועכשיו, חכה כאן ואל תזוז," הוא פקד. דראקו התפרקד מתחת לשמיכה בציפייה לעוד פינוק ייחודי, ופער את עיניו בתמיהה כשהארי התקרב בצעדים זהירים. בידו, אחז הארי בקבוק בדולח זעיר ובו מבעבע נוזל צהבהב, מעלה אדים כבדים ומדיף ניחוח מטריד למדי.
"מ... מה זה?"
"פה גדול..."
" מ- לא, הארי! אני לא שותה את זה! תגיד לי מה זה!" הוא דרש בהיסטריה גוברת והולכת.
"מדאם פומפרי המליצה לי על זה."
"לא! כמה אפשר להגיד לך- האישה הזאת רוצה במותי! מוות בייסורים קשים!"
"ייסורים קשים תסבול רק אם לא תשתה את זה, ולא בהכרח מהשפעת הקטלנית שלך."
"מאיפה זה? מתי קנית את זה?"
"אני רקחתי את זה."
"אתה...? מרלין, פוטר! אחרי שבע שנים במהלכן הייתי עד לכל אחד ואחד מאסונות השיקויים שלך, באמת נראה לך שאני עומד לשתות את זה?!"
"אוה, תפסיק לקשקש ותפתח את הפה, או שאני אאלץ להפעיל כוח," איים הארי והחל להתקרב אל דראקו שהלך והתכווץ באימה, נסוג בכל כוחו לעברה השני של הספה.
"ממה זה עשוי לכל הרוחות?!"
"קמצוץ דאגה, מעט רחמים וכף אחת גדושה באהבה," הוא אמר בחיוך, משאיר את הבקבוקון על השולחן ועובר להיאבק עם דראקו בזרועותיו החשופות.
"האאאארי!" יילל דראקו באפיסת כוחות, מנסה להשתחרר מאחיזתו של הארי לשווא. הוא הידק את שפתיו בחוזקה, מסרב בכל תוקף לבלוע את השיקוי.
"באמת, יקירי, אתה לא חושב שמה שאתה מפגין פה הוא פחדנות לשמה?" דחק הארי, נוגע בנקודה רגישה.
"אה, כן? אז אתה יודע מה, אתה... עצמות האגן שלך בולטות מידי! זה לא יפה! אתה נראה כמו... כמו... קוף!" הכריז דראקו.
"קוף?" תמה הארי, מתקשה לפענח את הדימוי הייחודי.
"כן, קוף! קוף עם עצמות אגן בולטות!"
"זהו זה, עכשיו אתה תקבל בדיוק את מה שמגיע לך, דראקו ספאנגן מאלפוי," הכריז הארי, שלף את שרביטו וסינן בנחישות, "פטריפיקוס טוטאלוס!"
דראקו הספיק לפעור את פיו בהפתעה לפני שקפא בתנוחת ההימלטות הנואשת. הארי חייך בשביעות רצון וטפטף חמש טיפות מהנוזל אל גרונו. לאחר מכן, נשק לו על אפו בחיוך והסיר את הכישוף.
"זה היה נבזי ושפל, מה שעשית עכשיו!" ירק דראקו בעלבון.
"אמרת שאני נראה כמו קוף," הפטיר הארי בשעשוע קל.
"טוב," אמר דראקו, אתה באמת נראה כמו קו-" הוא עצר לפתע, עיניו נפערות באימה בעוד לשונו מעבדת באיטיות את טעם הלוואי של השיקוי. תוך שניות ספורות החל דראקו להשתנק בהיסטריה, לבעוט בהארי בכל כוחו ולירוק בגסות לכל חלקת אוויר חשופה וחפה מפשע.
"דראקו, תירגע-"
"אני- לא- אסלח- לך- בחיים!"
"אה, כן? ומה אתה אומר," פתח הארי בחיוך מפתה, "על תה עם חלב וד-"
"שום תה, לעזעזאל!"
"מרלין, דראקו, אתה מגזים!"
"אתה- משקה- אותי- ברעל!"
"זה שיקוי נגד שפעת!"
"רעל!!!"
"אוח, סתום כבר!"
"תכריח אותי!" פלט דראקו בין יריקה לבין רקיעת רגל עצבנית. הארי גלגל את עיניו.
"אוה, לא יכולת לחשוב על משהו קצת יותר מקורי?" הוא שאל. עיניו של דראקו הצטמצמו בבלבול.
"`תכריח אותי`," גיחך הארי, "כמה נדוש. פשוט תגיד שלא קיבלת נשיקה כבר יומיים."
"מה? איך זה קשור?"
"נו, אתה יודע, `סתום את הפה`- `תכריח אותי`- נשיקה לוהטת? זה קלאסי."
"אני לא התכוונתי לזה בכלל."
"אני בטוח. הרי אף אחד במילא לא ירצה לקבל נשיקה לוהטת, עדינה כזאת, אתה יודע, עם נשיכות שפתיים קלות ולשון חושנית שחוקרת את חלל הפה שלך באהבה- ממישהו בעל צלקת לא סקסית בעליל ושיערות על החזה ועצמות אגן בולטות כמו של קוף. אתה לא חושב?"
"אני חושב," אמר דראקו במבט מהורהר, "שאתה מדבר יותר מידי. זה הורס את האפקט הדרמטי. של הנשיקה הלוהטת, אני מתכוו-" שפתיו של הארי נצמדו לאלו דראקו ללא אתרעה מוקדמת. הארי הביט ברכות בעיניו האפורות של הגבר הבלונדיני עד שנעצמו בהתמסרות, ולאחר מכן עצם גם את שלו, מעניק למטופל שלו את התענוג המובטח.
בתום גילוי החיבה הסוער, נאנח דראקו והניח לראשו לצנוח על כתפו של הארי.
"יומיים," אמר דראקו, "זה הרבה זמן."
"כן," הסכים הארי, נושם באריכות את ריח שיערו של דראקו, "באמת תהיתי איך שרדת, יצור קטן שזקוק לכל כך הרבה חום ואהבה שכמותך," הוא צחק. "נו, העברתי את טעם הלוואי של השיקוי?"
"בהחל- כלומר- כן, בערך, אבל אני מניח ש-"
"ספל תה גדול עם חלב ודבש יעשה עבודה יסודית למדי?"
"בדיוק ככה."
"אם כן, מר מאלפוי, התואיל בטובך להוציא את ידך הסקרנית מהמכנסיים שלי?"
"הו! לא שמתי לב בכלל," הסמיק דראקו, "אתה מבין, יומיים זה הרבה זמן."
* * *
לקראת שעת הדמדומים דראקו כבר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא לא בישר זאת להארי, כמובן, אבל הרי הגעש הפועמים בגרונו נרדמו אט אט, הוא החל לחשוב שקטיעת שתי רגליו הייתה עלולה להיות מעשה פזיז ומטופש, וכבר לא היה לו קר כל כך, אפילו שעדיין היה מכורבל עמוק בתוך שמיכת הפוך, על הספה הארגמנית בסלון. הארי שקע לתוך כורסה לידו, וכשסיים לבהות בדראקו (היה לו מן הרגל מגונה שכזה) עלעל באריכות בדפי הנביא היומי, מגיב לנאמר שם בנענוע ראש תשוש, צקצוק עצבני או חיוך מלגלג. לגימה ארוכה וקולנית למדי מכיוונו של דראקו עוררה את תשומת לבו של הארי.
"זה עדיין חם? אתה לא רוצה חדש?"
"לא, לא. אני חושב שמיציתי את עניין התה להיום."
"אי אפשר להאשים אותך," אמר הארי וחבק את זרועותיו, "נהיה קצת קר, לא?"
"קר לך?"
"קצת."
"בוא לפה," אמר דראקו והרים את השמיכה בחיוך מזמין.
"לא יהיה לך נוח ככה."
"בטח שיהיה לי," הבטיח דראקו, שומר על חיוכו החמים.
"לא צריך, יש עוד שמיכות, אני אלך להביא-"
"פוטר! לפה, עכשיו. אני חולה ואתה צריך לעשות מה שאני אומר לך."
הארי חייך בתשישות וקם על רגליו. "נכון. שכחתי לרגע מהעובדה הזו, המפ
|