עד שהמוות יפריד בינינו

לילי העמידה פני ישנה, נשימתה עמוקה ואיטית, שריריה רפויים וידיה אוחזות רק בקושי בשמיכת הבורדו הרכה. היא לא הרגישה אותו מתעורר לידה במיטה, אך קלטה אותו בחושיה. כשג`יימס פוטר מתעורר, נשימתו משתנה והופכת מהירה יותר, ממלאת את האוויר באנרגטיות האופיינית לו כל-כך, באותה אנרגטיות שבה שכנע את תלמידי השנה הראשונה, שעליהם השגיח יחד איתה, שהוא לא מאיים כמו שסיפרו להם (ובכן, הוא בכל זאת היה אחד מארבעת הקונדסאים, שהיו יכולים לפוצץ אותך בכל רגע נתון. בתור בדיחה כמובן).

לאחר שבע שנים שבהן רדף אחריה והציע לה לצאת איתו כמעט בכל דרך אפשרית, היא נכנעה. הפעם הזאת לא הייתה שונה במיוחד מהפעמים הקודמות, אלא שהשנה לילי יכלה להבחין במשהו בוגר ואחראי יותר אצל ג`יימס, שגרם לה לשקול מחדש את תשובתה. והיא לא טעתה. תלמיד השנה השביעית הממושקף הפך אותה לנערה הכי מאושרת בהוגוורטס.

כשדמיינה בראשה את עיני השקד שלו נפתחות בישנוניות, קיוותה שיסתכל על שיערה. באור הלילה, כשהשיער הג`ינג`י הפך לאדמוני מחשמל תודות לקרני הירח שנכנסו דרך החלון, השיער של לילי היה אחד ממעלותיה הטובות ביותר. הוא נהג לומר לה שכשהיא ישנה, היא נראית היצור הכי שליו עלי אדמות, כאילו אין שום דבר רע בעולם, כאילו הכל בטוח ושליו. הוא לא ידע כמובן, שהעובדה שהוא ישן לצידה גורמת לה להרגיש בטוחה ומוגנת יותר. כאילו גם המוות לא יפריד ביניהם.

במשך כמה דקות, שכבה בשקט וחשבה מה יעשה. האם ירים את השמיכה בעדינות, ויביט בחיוך שובב אל גופה? או שאולי ירכון אליה ויעיר אותה בליטוף רך? כאשר הבינה שבחר באפשרות השלישית, לשבת סבלני כתמיד ולצפות בה עד שתתעורר, היא לקחה את האחריות לידיה.

"ג`יימס?" היא לחשה ברוך, מקרבת את גופה לשלו.

כשפקחה את עיניה, הביטה בחיוך הזחוח המרוח על פניו, ששיערו מסתיר חצי מהן. באותו הרגע, לילי רצתה להרים את ידיה, לשזור אותן בשיערו הפרוע ולנסות לסדר אותו אחת ולתמיד. ללא הועיל, כמובן.

"לילי," הוא אמר בעייפות, מקרב אל ראשה את ידיו, רוכן לעברה ומנשק אותה בעדינות. "כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?"

לילי הביטה בשעון היד המוגלגי שלה וחייכה אליו חיוך זדוני, "מאז אחת-עשרה בערב אתמול לא אמרת לי שאתה אוהב אותי, ובהתחשב בעובדה שעכשיו ארבע בבוקר... לא, לא אמרת לי היום שאתה אוהב אותי."

"אני אוהב אותך," אמר ונשק לה, "אני אוהב אותך," חזר על דבריו ונשק לה שוב, "ואני אוהב אותך לנצח."

"ג`יימס פוטר, אל תבטיח הבטחות שאין ברשותך דרך לקיים."

"את טוענת שאני לא אוהב אותך לנצח-נצחים, עד שהמוות יפריד בינינו?"

"מחר הרי תתגלה כרודף שמלות כמו חברך הידוע לשמצה, סיריוס בלק, ותעבור כבר לאחת אחרת."

"את לא חושבת שאם הייתי רודף נשים כמו חברי הידוע לשמצה, סיריוס בלק, לא הייתי עובר כבר בשנה השלישית לאחת אחרת? לעזאזל, אישה, אני לא אחיה בלעדייך."

"ואתה יודע שאני לא אחיה בלעדייך." היא חייכה אליו במתיקות, מבחינה ברצינות שעל פניו.

רגע לאחר מכן, ג`יימס נשען על ידיו וקם לישיבה, מזדחל באיטיות מהמיטה כשהשמיכה כרוכה מסביב לגופו. הוא תחב את ראשו מתחת למיטה, מחפש ביסודיות אחר משהו לא ידוע. כשיצא מתחת למיטה, חיוך גדול מתוח על פניו, הוא כרע על ברכו, הביט בחום בעיניה הירוקות של לילי ובמחווה כמעט רומנטית אמר, "האם את, ליליאן אוונס מוכנה לקחת אותי, ג`יימס פוטר, לבעל וקרצייה אוהבת, עד שהמוות יפריד בינינו?"

נדרשו לה כמה שניות לקלוט את מה שאמר, ורק אז ניצוץ של הבנה האיר את פניה. ביחד עם הניצוץ, חיוך גדול אף יותר מחיוכו של ג`יימס התפשט על פניה, והיא קפצה אליו הישר מהמיטה, מפילה אותו אל הרצפה, נצמדת אליו כאילו המוות אכן עומד להפריד ביניהם. "מה אתה חושב, שוטה שכמוך?"

"אני אקח את זה כ-`כן ג`יימס אהובי, אני אהיה אשתך האוהבת עד שהמוות יפריד בינינו`."

בעודה מביטה בעיני הנחש יורקות השנאה של הלורד וולדמורט, גופתו של ג`יימס מוטלת לידה, ילדם יושב מוגן מאחוריה, מבינה לילי בעצב כי המוות הפריד ביניהם מוקדם משחשבו.

הקללה פוגעת בחזה במלוא עוצמתה, והיא רואה את פניו של ג`יימס חולפות מול פניה, נותנות בה מבט `אני אוהב אותך` חלול אחרון. מבטו מפיח בה תקווה שאולי, רק אולי, המוות לא יפריד ביניהם אחרי הכל. הוא רק יאחד אותם מחדש.