טירוף

שם: טירוף.

שיפ: בלטריקס לסטריינג'/ פרנק לונגבוטם.

ז'אנר: קארק.

השראה: http://www.youtube.com/watch?v=AOP26WOOMbc

דרוג: PG13.

 -לאתגר הדו שבועי (קראק שיפ) בפורום פאנפיקים: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=73899

---

הגברת בלטריקס לסטריינג' הייתה נכנסת בשערי המוסד הסיעודי על שם מורגנה בכל יום רביעי בשעה שש בערב בדיוק. אנה הייתה פוסקת מייד מכל עיסוק אחר כאשר הייתה מבחינה בשמלתה השחורה נעה ברחבה הקדמית כמו צל של בין ערביים, ובשער הברזל נסגר אחריה מעצמו במן כניעה על רקע השקשוק המתכתי שהיה מגיע מפסי הרכבת שמעבר לחומה. היא הייתה רצה במורד המדרגות על מנת לפתוח את הדלת לפני שהרכבת של שעה שש תספיק לעבור על פני חלונות הבית המחופים בווילונות.

גברת לסטריינג' הייתה אישה גבוהה, דקה וחיננית כצל, צוננת ומרתיעה כלילה. שמלת המשי השחורה שלה נחה ברפיון על גופה המורעב כמעט. למרות זאת, היא הלמה אותה בצורה מפתיעה- משווה לה מראה חתולי, כמעט מיני. כאילו הבד הכבד מסוגל להחליק מגופה במשיכת כתף קלה.

על ראשה חבשה כובע שחור אלגנטי, שהחזיק במקומו את שיערה המסודר באלגנטיות, מעוטר בסיכות כסף ובשיערה כסופה אחת, דקיקה וארוכה, שנמתחה והתפתלה סביב פקעת שיערה באופן יפיפה ועצוב. פניה, שהיו דקות ומלכותיות כפסל שיש לבן, היו מחזה מסתורי מאחורי רשת שחורה שחיפתה עליהם בקלילות. היה משהו כמעט מאיים באושר הציני המתון והמוזר שהפתיע את המתבונן כנשיכה משיניו של חתלתול מבין החורים שברשת.

היא הייתה פוסעת לתוך חדר הכניסה על עקביה השחורים כאילו המקום היה שייך לה, לא מכבדת את האחות הסיעודית הצעירה אפילו בחצי מבט מעיניה השחורות, שהיו יפות ומפחידות בו בזמן.

"אלווה את עצמי למעלה," הייתה ההצהרה הקבועה שלה לפני שהייתה מתחילה בטיפוס החינני במעלה המדרגות. קולה היה נשאר תלוי בחדר כמו זכוכית עדינה שזה עתה התנפצה בצליל יפה ומצמרר.

אז אנה הייתה חוזרת לעבודתה בעוד הערב מתגנב אל תוך הבית, בו לחשושים של טירוף וחוסר וודאות זחלו מתחת לדממה העצובה.

ערב אחד, היא עברה מחדר לחדר על מנת להדליק את האורות. החורף הלך והתקרב להתנגשות עם המלחמה שגעשה הרחק מחומות בית החולים ומסילת הרכבת המשקשקת שמעבר לגן האפור, והלילה ירד במהירות.

רבים מדיירי הבית ישבו בחשכה עד שאנה הגיעה להדליק למענם את האור. היא חשה הזדהות מצמררת עם האנשים המסכנים האלה- לעיתים קרובות חשה שהיא הופכת לאחת מהם בין הכתלים החתומים של בית המשוגעים, יושבת בחשכה ומחכה שמישהו ידליק למענה את האור.

צעדיה לא השמיעו קול על השטיח העבה, ודמותה כמעט שלא נראתה באפלה. היא חלפה על פני חדר בו האור כבר היה דלוק, והד צליליה של מוזיקה בקע יחד עם האור דרך החריץ שתחת הדלת. סקרנותה של אנה התעוררה. היא הצמידה את אוזנה אל הדלת.

המוזיקה הייתה קודרת, מלאה דיסוננסים מוזרים ומושכים- צלילים גבוהים שנעו בקיטועים על פני מנגינה עמוקה ועצובה. אנה הציצה לתוך חור המנעול, הצלילים המוזרים מרתקים אותה, והיא הוכתה תדהמה.

שמלה שחורה נעה בתיאום עם כותונת משוגעים לבנה, בעוד הזוג נע בחינניות על פני הרצפה ללא קול. המוזיקה העצובה בקעה מתוך פטיפון נחושת שעמד מול החלון הצר, היחיד, שבחדר. הווילונות היו פתוחים אל הלילה, ואנה דמיינה לעצמה את חזית הבית מנקודת מבטו של זר; גוש אפל מתוכו זוהרת עין בודדה של אור נרות מרצד.

השניים רקדו כל עוד המנגינה נמשכה. אנה צפתה בהם כאדם המרותק על ידי יופיו של נחש ארסי במיוחד. אז המנגינה התחלפה, וגברת לסטריינג' נעצרה. היא התיישבה על ספה זוגית וסמנה לבן זוגה להתיישב לצידה במחווה קלילה של ליטוף הכיסוי הגס.

פרנק לונגבוטם התיישב על הספה בחיוך מטופש. אנה לא הכירה אותו היטב- הוא ואשתו הועברו למוסד חודשים בודדים לפני כן- אך היא שמעה את סיפורו המזעזע ממספר מקורות. כולם ידעו כיצד הזוג חגג את תבוסתו של זה- שאין- לנקוב- בשמו עם תינוקם הקטן, כאשר פעמון הדלת צלצל בעליזות. אליס לונגבוטם צחקה אל בעלה מעבר לכתפה בזמן שניגשה לפתוח את הדלת, ומרוב רוממות רוח שכחה את כללי הבטיחות. בתמורה לחיוכה הקורן, היא זכתה בקללת קרושיאטוס. מעבר לגופה המתענה פסעו אל תוך הבית שלושה אנשים- אחת מהן הייתה בלטריקס לסטריינג'.

אנה לא משה ממקומה, מרותקת ממחזה האימים שלפניה. פרנק לונגבוטם הניח את ראשו בחיקה של המענה שלו, ממשיך לחייך לעצמו, והיא ליטפה את שיערו באצבעות לבנות וארוכות. אנה יכולה הייתה ממש לראות אותה חופנת את הבלורית הכהה והסמיכה באכזריות ומרימה את ראשו של קורבנה המעונה מרצפת ביתו, שש עשרה שנים קודם לכן.

היא הסירה את כובעה ואז שחררה את שיערה, מאפשרת לו לגלוש במקלות שחורים וארוכים סביב פניהם, מסתירים אותם כווילונות בעודה רוכנת אל פניו. אנה יכולה הייתה לראות אותה רוכנת מעל פניו הריקות והמבולבלות בפעם האחרונה לפני שעזבה אותו מאחור, שבור ומעונה על רצפת ביתו, בעוד השחר עולה בחלונות.

פרנק לונגבוטם הזדקף, מניח את רגליה על ברכיו וחולץ את נעלי העקב שלה בעדינות. אז החל לעסות את הרגליים הנתונות בגרביים שחורות, שקופות למחצה. אנה צפתה בעוד הגברת המכובדת ורבת ההשפעה נשענת על מסעד הספה בקלילות, שיערה הארוך גולש כמעט עד הרצפה וצווארה החיוור נמתח בהנאה נונשלאנטית. שמלתה עלתה כמעט עד מותניה, חושפת את רצועת התחרה של גרבי הניילון ורצועה מעור רגליה הלבן להחריד.

פרונק לונגבוטם פינק אותה בהנאה, לא יודע שהאישה בה הוא נוהג כמאהבת גזלה ממנו את חיו הקודמים, ודנה אותו לנצח של חוסר אונים והבנה בבית כמו המוסד הסיעודי על שם מורגנה.

מצד שני, חשבה אנה, מגיעה לתובנה מגוחכת- אולי מה שעשתה לו לא הייתה אכזריות לשם אכזריות, אלא מתנת אוהבים. היא חסכה ממנו את הכאב והאכזבות של המציאות, מעניקה לו חיים של תמימות ילדותית בעולם דמיוני ושלו משל עצמו...

המוזיקה פסקה. בלטריקס קמה ויישרה את שמלתה. אנה צפתה בה מתקדמת לכיוון הדלת. ההבנה הכתה בה רק כשהמשי השחור מילא את חור המנעול, והיא מצאה את עצמה מאובנת ביציקה של אימה קרה.

הדלת נפתחה, שופכת על פניה של אנה אור רך. היא כמעט יכולה הייתה לחוש את החום על פניה. האם תמיד אור היה חם כל כך?

בלטריקס חייכה אליה. בכל מצב אחר הייתה חשה שזה חיוך של רוע ולעג, אך לנוכח תובנתה האחרונה, אנה חשה שיש בהבעה קלילות ונדיבות מסוימת.

היא לקחה לעצמה רגע על מנת להבהיר לעצמה שזה לא עוד חלום מבולבל ממנו תתעורר עוד רגע בחרדה בלתי ברורה אל המציאות הקודרת וחסרת הטעם של בית המשוגעים, אלא המציאות. המציאות הטובה והמתוקה, בה גברת לסטריינג' מכוונת אליה את שרביטה, ועומדת להעניק לה מתנה נדירה בהתחשבותה.

היא בוודאי אדם מלא באהבה- הייתה מחשבתה האחרונה של אנה, האחות הסיעודית- אם יש בה את הכוח להקריב כל כך הרבה מעצמה בשביל שלוותם של אחרים.