Game of Thrones

ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לג'ורג' ר. ר. מרטין ולרשת הטלוויזיה האמריקאית HBO. 

הערות: קודם כל, תודה ענקית למאיה (Totally Sober) ולשחר (Prongsie) הסגידות שבטאו את הפרק הראשון. אהבתי נתונה לכן 3>

שנית כל (או איך-שלא-אומרים-את-זה), אני רוצה להדגיש כמה דברים: 1. הפאנפיק מבוסס על סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" של ה-HBO, והוא נכתב ע"פ הדרך בה אני רואה את הסדרה. כמובן שנוספו ונמחקו (בעריכהXD) לא מעט דברים. 2. כמעט כל הדיאלוגים מצוטטים אחד לאחד מההורדה בה אני משתמש כדי לצפות בסדרה. הייתי רוצה לתת קרדיט למתרגמים ולשאר הצוות שאחראי על התרגום המדהים, אך האתר לא דוגל בהורדות. יכול להיות שבהמשך אוסיף משפטים משלי לדיאלוגים... תלוי בפרק ובה הוא דורש. 3. מקווה שכל מעריצי "שיר של אש ושל קרח" סולחים לי על הכתיבה המזעזעת שלי. אני מקווה להשתפר בהמשך. 4. הפאנפיק מפורסם גם בפורום פאנפיקים. הפאנפיק בפורום - http://hportal.co.il/index.php?showtopic=73981. לכל פרק אעצב באנר, הנה הבאנר לפרולוג - http://img35.imageshack.us/img35/6127/24003136.jpg. טוב, זהו פחות או יותר. תהינו (:

~~~~~~~~~

פרולוג: שלושת הסיירים

השער החל להתרומם. שלושת הגברים שניצבו לפניו ישבו על סוסיהם והמתינו. שניים מתוכם אחזו בידיהם בלפידי אש, שמטרתם הייתה להאיר את הדרך החשוכה הטמונה בהמשך. השער השחור סוף-סוף נפתח לקראתם, והם יצאו לדרך, פונים היישר אל תוך המנהרה. הדרך אומנם נראתה ארוכה, אך למעשה היא נמשכה לא יותר מכמה דקות. היא הייתה חשוכה; יש שיאמרו כי החושך שם דמה לחושך שתקף בחורף האחרון. לאט-לאט הם התקדמו, מבלי שהוציאו אף הגה אחד. הנער לבוש הסמרטוטים החל לפתוח את פיו, אך מיד התחרט. כעת הם לא היו עוד בשטח החומה. הם השליכו את הלפידים הבוערים והמשיכו בדרכם אל תוך היער, כשהשלג מאיים לבלוע את סוסיהם אל תוך בטנו הקפואה. 

היה נדמה כי השלג כלל לא הטריד אותם. בעוד הם ממשיכים לשתוק, שניים הלכו לכיוון אחד, והקטן בחבורה הלך לכיוון השני. 

"לאט." אמר הנער הדקיק אל סוסו. 

לא חלפו יותר מכמה שניות והוא הבחין בעשן הנמצא לא הרחק ממנו. הנער ירד מסוסו והתקדם לעברו. כעת, כשהיה קרוב מספיק, הוא החל לזחול. בגדיו היו שחורים כצבעו של העורב, אך היה קשה להבחין בכך מאחר והשלג הצחיח כיסה חלק ניכר מגבו. בשונה משני חבריו לסיור, הנער לבש מעל בגדי משמר הלילה מעין סוודר דקיק שמטרתו הייתה להגן עליו מפני הקור. כמובן שגם אותו סמרטוט לא הספיק למשימה. לאט-לאט הוא המשיך לזחול לכיוון הרכס, כשפחד גלוי לעין עוטף את פניו, פנים של ילד. גילו לא עלה על שש-עשרה, אך הדבר לא עצר בעדו מלהצטרף לשחורים. למעשה, הוא לא התנדב מטוב לבו. הנער אומנם היה אמיץ בכל אבריו, אך התייתמות מכל מה שהכיר לא הייתה האפשרות המועדפת עליו כחיים. לצערו הרב, זה מה שקורה כאשר אביך מוכר אותך ליורן, חבר במשמר הלילה אשר תפקידו לאסוף מגויסים חדשים. כשהגיע לבסוף אל הרכס, תדהמה הכתה בו; היו שם שמונה גברים ונשים, שכל אחד מהם מרוטש לחלקים - מעין פאזל עשוי איברים אנושיים. הוא הביט בהם במשך שנייה או שתיים, מפוחד. לאחר שסיים לקפוא במקומו, מיהר להסתובב ולברוח כל עוד יש לו את האפשרות, אך לפני שהספיק הוא נתקל בילדה. הילדה הקטנה ואפורת העיניים הייתה במצב דומה לזה של שאר המתים על רכס, אך בשונה מהם היא הייתה תלויה על העץ הקרוב ביותר אליו, כשהיא לבושה בבגדים עבים שחיממו את גופה המת. נראה כי פרוות הבגד הייתה שייכת לאחת מחיות היער, אולי של זאב או שפן. 

הוא רץ אל סוסו. בעוד שהוא דוהר ונס על נפשו, נתקל הנער בשני הגברים האחרים. 

"למה ציפת? הם פראי אדם." אמר סר ויימאר רויס. רויס היה נער צעיר בן שמונה-עשרה - אפור עיניים, שחור שיער, יפה תואר, ודק כמחט, אך עדיין היה רחב יותר מוויל. סביר להניח כי שריריו, אלו שבנה בעת אימוניו הקשים בתוך החומה, הם אלו שנתנו לו את יתרון המשקל והרוחב. "שבט אחד גונב עז מהשבט השני, ואחרי כמה רגעים הם קורעים זה את זה לגזרים." הוסיף רויס. 

תחילה נרתע וויל, אך החליט שהפעם הוא הוא לא יוותר בכזאת קלות לנער מבית אב עתיק ועתיר היורשים. "מעולם לא ראיתי פראים שעשו דבר כזה. מימיי לא ראיתי דבר כזה, בכל חיי." אמר וויל לסר רויס. 

"עד כמה התקרבת?" שאל רויס. 

"הכי קרוב שאפשר." ענה לו וויל. 

לפתע גם גארד הצטרף לשיחה, "עלינו לשוב אל החומה." אמר. וויל הנהן לאות הסכמה. 

"המתים מפחידים אתכם?" שאל רויס. כעת ניצוץ של חיוך נראה על לחייו המגולחות. 

"פקודותינו היו לאתר את הפראים. איתרנו אותם. הם לא יטרידו אותנו שוב." ירה גארד לעברו. וויל שב והנהן, בפעם השלישית לאותו היום. הפעם הראשונה הייתה כאשר גארד ביקש ממורמונט את בנז'ן סטארק כאחראי הסיור במקום סר ויימאר רויס. 

גארד היה גבר מבוגר בין חמישים, כחול עיניים, שחור שיער, רחב ובעל זקן עבה שכיסה את כל תווי פניו, כך שרויס לא יכול היה לראות את הבעת הבוז שגארד ירה לעברו באותו הרגע.

בשונה מוויל, רויס לא הסכים עם דבריו של גארד. "אינכם סבורים שהם ישאלו אותנו כיצד הם מתו?" אמר, "עלו על הסוסים." 

וויל לא נכנע, ואמר לרויס כי, "מה שעשה להם את זה יכול לעשות את אותו הדבר גם לנו. הם הרגו אפילו את הילדים."

"ובכן, מזל שאנחנו לא ילדים." השיב לו רויס. "אם אתה רוצה להימלט דרומה, ברח. כמובן, יערפו את ראשך כעריק, אם אני לא אתפוס אותך קודם." הוסיף, "עלה על הסוס. לא אגיד זאת שוב." 

וויל הסתובב בלית ברירה ועלה על סוסו.

הרכס עצמו לא היה במרחק רב מהם, אך עבור וויל הדהירה אליו הייתה נראית כנצח, או כך לפחות הוא קיווה שהיא תימשך. כעת, כשהתקרבו מספיק לאותו רכס, ירדו השלושה מסוסיהם. רויס מסוס המלחמה הגדול והשחור שלו, ו-וויל וגארד מסוסי המשא הקטנים שלהם. 

רויס היה הראשון לרדת אל הרכס עצמו. הוא הביט כמה פעמיים. ימינה-שמאלה, ימינה-שמאלה. כלום. "נראה שהם נדדו מכאן." אמר. 

"הם היו כאן." התעקש וויל. אך היה נדמה כי למרות כל הביטחון העצמי שהציג, הוא חש פחד רב. גם הגבר בן החמישים רעד, וברור היה לכל כי לא הקור הוא זה שגרם לכך. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר לוויל, "בדוק לאן הם הלכו." 

בעוד שוויל עלה בחזרה היישר מתוך הרכס, התקדם לו סר רויס קדימה. לפתע הוא עצר והסתובב לכיוונו של גארד, שהרים משהו מתוך האדמה הקפואה - 

ראשו של רויס נערף. 

וויל הסתובב בין העצים כשהיער ממשיך להאפיל סביבו.

צעקתו של גארד נשמעה לפתע. לפני שהספיק לעכל את ששמע, דהרו סוסיהם של רויס, גארד ושלו לכיוונו. במהרה הם עברו אותו, כשהם ממשיכים לנוס על חייהם. 

היא עמדה לה שם. אותה ילדה קטנה שראה תלויה על אותו עץ. עיני התכלת שלה הביטו אל תוך עיניו שלו. וויל החל לרוץ כמו שלא רץ מעולם. לכיוונו רץ גארד, שניסה להתחמק מהם גם הוא. 

הדבר הבא קרה כל-כך מהר שנראה כי לא כלל קרה - וויל הבחין רגע אחד בגארד המתנשף, וברגע השני הוא הביט בתדהמה ביצור המפלצתי שהתנשא מעל חברו. היצור שלף את חרבו, שנראתה כעשוית קרח, ובהנפה אחת הוא ערף את ראשו של גארד, שהושלך לעברו של הנער המפוחד. וויל נפל ארצה, מיואש, וחיכה שהיצור יגאל אותו מהסיוט הנוראי.