אדם זאב

זה היה ערב קיץ נעים.הרוח נשבה מבעד לחלון,הפתוח למחצה.

''והם חיו באושר ואושר'' סיימה גברת לופין את הסיפור,ונשקה לרמוס נשיקת לילה טוב,ומזגה לתוך כוס זכוכית חלב חם.

''לילה טוב'' אמרה גברת לופין בחיוך,וסגרה את הדלת. לופין בן החמש חייך לעצמו,ושתה את כוס החלב

----------------------------------------------------------------------------------------------------

באותו זמן,גברת לופין ירדה למטה,מחוייכת וחסרת דאגות.היא שתתה בירצפת חמה עם טד,כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.

''מי זה?'' שאלה גברת לופין ברוגע.אבל לא שהיא באמת הקשיבה לתשובה.

היא שכחה את כללי הזהירות,שכחה באיזו תקופה היא נמצאת.

היא פתחה את הדלת בבת צחוק,שהתחלפה באימה טהורה כשראתה את העומד בפתח.

זה הייה פריינר גרייבק,אדם הזאב האיום.הוא עמד שם בפתח,גופו שרירי,שיניו חדות כרסיסי זכוכית,עיניו השחורות מנצצות ברשע ודם זולג מזווית פיו.

גברת לופין זעקה,אבל חסמה בגופה את דלת הכניסה,עינייה נעצות בו ולא משות ממנו.

גרייבק נהם באכזריות,והעיף אותה הצידה כאילו הייתה בובת סמרטוטים.

הוא החל לעלות במדרגות,לעבר חדרו של לופין.

גברת לופין קמה בזריזות,ולא היה אכפת לה בכלל אם גרייבק הוא אדם הזאב הקטלני בעולם.

''לא!עצור!אל תיגע בו!'' צעקה ורצה אחריו במעלה המדרגות.

-------------------------------------------------------------

מה הרעש הזה? תהה רמוס. הוא הניח את הכוס על השידה,ופתח את הדלת. ''מה קורה כא-'' הוא נעצר,אחוז אימה שכמו כפתה אותו בחבלים.

רמוס עמד,קפוא במקומו,לא זז,מביט בעיניים פעורות באדם הזאב הגוהר מעליו,להוט לשפוך דם.

את מה שקרה אחר כך זכר רמוס לכל ימי חייו.

עד שאמא שלו הגיעה לחדר,כבר היה מאוחר מידי.