האהבה שפיתאום בוערת בך

הרמיוני הייתה במיטתה. היא הרגישה מגע של יד ואחריו קול מתקתק שאומר "הרמיוני??? את חיה?" "כן לבנדר, למה שלא אהיה?" הרמיוני ענתה די מעוצבנת. מאז שלבדר ורון הפכו לחברים לבנדר מתחילה ליהיות בלתי נסבלת: היא בודקת אם הרמיוני ישנה, עוקבת אחריה ואחרי שהיא מסימת לימודים היא תמיד נדבקת אליה. "אההההה" אמרה לבנדר די בשעמום והפריעה לקו המחשבה של הרמיוני "תגידי, למה שלא נרד לאכול? זה יום שבת והכול אבל עדיין צריך להכניס משהו לפה, לא?" אמרה הרמיוני. "אם.... טוב בואי נרד".

~מנקודת המבט של רון~

רון והארי כבר היו בארוחת הבוקר מוכנים ומזומנים להכניס משהו לפה. פתאום משהו או יותר נכון מישהי בזווית עינו של רון צצה כך שךא יכל להיתעלם. זאת היתה הרמיוני. רון הרגיש רגש אחר פתאום אל הרמיוני. לא רגש ידידות ולא רגש חברות רגש שנקרא אהבה. הרמיוני שלכה חיוך קורן אל רון והארי ורון, שלא היה יכול לנתק את עיניו מהרמיוני, חייך בחזרה. מה שרצה עכשיו לעשות היה לרוץ ללבנדר להיפרד ממנה ולרוץ אל הרמיוני בכל הכוח ולשאול אותה אם היא מסכימה להיות חברתו. אבל באותו הרגע לבנדר זינקה עליו ונישקה אותו ממושכות על שפתיו רון שלא היה מוכן לכך כמעט נפל אחורה. הרמיוני שדי נעלבה רצה מהאולם הגדול בבכי ורון אחריה. הוא אמר ללבדר שהוא צריך ללכת לשירותי- הבנים. "הרמיוני, מה קרה?!" שאל רון. הרמיוני המופתתעת לא הגיבה מייד אבל מחתה את דמעותיה כעבור כמה דקות ואמרה "שום דבר" בקול חלוש. "את בטוחה?" לחש רון גם הוא "כן" לחשה הרמיוני חזרה. רון התכונן ללכת אבל הרמיוני אמרה במהירות "זאת לבנדר. היא מדברת עליך תמיד ו... אה... זה לא נעיםלי לראות את החבר הכי טוב שלי מתנשק עם... אה... איך נגדיר את זה בלי שהיא תעלב? טמטום מהלך.""הרמיוני, אם זה כ"כ מפריע לך אני אפסיק" הוא אמר ברוגע "לא, רון, אני לא יכולה לאלץ אותך." היא אמרה והלכה מהר למה שנראה כמו חדר המועדון של גריפינדור.

~שנה אחר כך בחדר הסודות~

"את יכולה לעשות את זה!" אמר רון "אני מאמין בך!" הרמיוני דקרה את התליון וקול זעקה עמומה נשמעה מרחוק. הרמיוני מיהרה לעמוד כאשר מים הגיעו משום מקום וסחפו את הרסיסים של מה שנראה כמו דם. רון הסתכל על פניה של הרמיוני והרמיוני הסתכלה על פניו של רון. אם זה מה שהם חושבים עכשיו כדאי לעשות את זה עכשיו מאשר לעולם לא. רון והרמיוני התנשקו נשיקה סוחפת ומרגשת וסוף סוף יכלו להביע את רגשות האחר. בסוף הנשיקה, בעיקר סמוקים, הם רצו כמו מטורפים אל הדלת והמשיכו להילחם.

~כעבור 19 שנים~

"להתראות!" אמרה הרמיוני לילדיה שבתוך הרכבת, כרוכה בזרועתו של רון נופפה להם בשביל הדקות האחרונות לראות את ילדיהם בשנה הזאת.

רון והרמיוני חזרו הביתה ופתאום רון אמר "הרמיוני, את זוכרת איך נפגשנו?" "בטח" ענתה הרמיוני "זה היה באותה רכבת ליפני עשרים ומשהו שנים... אתה בדיוק עשית קסם שיהפוך את סקאברס לצהוב ואני השווצתי ביכולותי כשתיקנתי להארי את המשקפיים" היא צחקה ורון הצטרף אליה. "את יודעת, היינו כל כך עיוורים שלא ראינו אחד את השני ואת רגשותיו 6 שנים מאז כשהיגענו להגוורטס!" אמר רון, ספק צוחק ספק מופתע "אתה יודע, זה פיתאום האהבה שבוערת בך..."אמרה הרמיוני.