פחדן ואנוכי.

שם הפאנפיק: פחדן ואנוכי.
פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: אנגסט קל, אני מניחה.
דמות ראשית: אלבוס דמבלדור.
דירוג: G, אבל מכיל מטאפורה קלה של התאבדות.
ויתור זכויות: לג'יי קיי רולינג האדירה, שכתבה את סדרת הספרים.
בטאית: אני.

---

החוט הדקיק התפתל באוויר בעודו צונח לאיטו מטה. הוא רקד בפראות, זוהר כמו הירח שנשקף מבעד לחלון, מוסתר בחציו על ידי הוילון הדק.

החוט סינוור עיניים בלובנו הבוהק. הוא היה פתלתל כנחש, מתנועע בערמומיות בדרכו מטה, ורך כחוט משי.  רק אלבוס ידע מה מהם הוא באמת.

החוט הגיע אל קץ מסלולו כשצנח ברכות אל תוך ההגיגית והתמזג בדממה במיימיה.

בדיוק כשהתכונן לחזור על הפעולה, הבחין הפרופסור המזוקן בהשתקפותו המביטה בו מן ההגיגית, ולא יכול היה אלא לקמט את מצחו.

הוא הזכיר לעצמו חלק מסרט מוגלגי שצפה בו פעם, מצמיד כך את שרביטו לרכתו  בדיוק באותה דרך  שהמוגלגים מכוונים לראשיהם אקדחים כדי לברוח מצרותיהם, והרי הוא עושה זו למען אותה מטרה בדיוק.

אבל הדרך שלך מתוחכמת יותר,  הזכיר לו קול קטן במעמקי מוחו.

הקול צדק. דרכו של אלבוס אכן הייתה מתוחכמת יותר, אם כי הייתה גם יעילה פחות.

את מקומן של המחשבות שהוציא ממוחו בתנועה פשוטה באו והחליפו מחשבות חדשות, מפני שמוח מתקדם כמו שלו אינו מסוגל לנוח בחוסר מעש ולו לשנייה, אדיש למאמציו של אלבוס לרוקנו. צרות, צרות ועוד צרות. מלחמות והרוגים ומשפחה ו... לא, הוא מיהר להוציא את המחשבה הזו ממוחו.

הוא חייך לעצמו. הוא כבר זקן, וקיללת ההורקרוקס צפונה בידו. לא יעבור עוד זמן רב עד שיזכה להתנצל. אלבוס בחר להותיר למחשבה הזו להישאר.

אבל האחרות חזרו ובאו, מתגבשות מחדש, חזקות יותר מקודמותיהן. הן  ירו בו חצי אשמה ודאגה. בגללך.

ליבו לא נרעד. ממותו הקרב הוא לא חשש. הוא תכנן לקבל את פניו בשמחה, ולהניח לו להוביל אותו בדרכו אל ארץ הלילה.

כמה אנוכי הוא, כאשר הוא חושב בכמיהה על אותו הרגע בו יפול על ברכיו בפני רוחה של אריאנה ויתחנן לסליחתה ! אלמלא היה חוטא מלחתחילה, לא היה נופל קורבן לקללתה של הטבעת.

הוא היה יכול לחיות ולהוריד מעולם של האחרונים שנותרו סביבו.

אלבוס מיהר להצמיד את שרביטו לרכתו שנית כדי להרחיק מליבו את המחשבה על כל התקוות והחלומות שרבים לא יזכו להגשים, אך ורק בגלל אנוכיותו.

פחדן, חשב. פחדן ואנוכי.

לא כמוה. אריאנה הייתה אמנם מעורערת, אבל אמיצה ללא גבולות. הוא כעס כל כך על שהיה טיפש ופחדן כל כך, עיוור מהמחשבה על כח,  עד כדי כך שלא הכיר את אחותו לעומק.

ולמה שעניין פעוט כמו משפחה יעצור אותו? הוא, הוא והמוח המבריק שלו, יכולים לעשות כל כך הרבה, להשיג כל כך הרבה... לשלוט בכל כך הרבה...

אלה היו המחשבות השטניות שזרע גלרט גרינדלוולד במוחו.

פחדן, אנוכי ומתכחש.

אלבוס ידע שלא רק גרינדלוולד היה אחראי לפשעו. הוא לא יכול היה להטיל עליו את האשמה במלואה ולהעמיד פני צדיק תמים שנקלע להתרחשות במקרה.

זה הוא, הוא ורק הוא. אלבוס הוא האחראי.

אחראי על מותה של אחותו. אחראי על מות רוב משפחתו הנותרת.

אחראי על מותו שלו, שיבוא בקרוב.

הוא הביט בחלון, והירח המלא בישר לו כי השעה מאוחרת. צלליתו של עורב חלפה על פני הכדור הסימטרי, מלווה בקול צווחה מקפיאת דם. אדם זאב ילל בתגובה אי שם במעמקי היער האסור.

אלבוס מחכה ומחזיק מעמד. הוא לא ייפול עכשיו, הוא ימתין. הוא יעמיד פנים שהוא חזק. הוא ינהג באיפוק נימוסי וימשיך לשדר את תדמיתו הרגועה, האיתנה, כלפי חוץ. ואולי יצליח לכפר בעולם הבא על חלקיק מפשעו ומאנוכיותו.