אחרי המלחמה

"תמיד יש תקווה"

היא הרגישה את זה חזק, בתחתית ביטנה. כאב שממש צבט אותה, אך זה לא היה כאב רגיל. לא כאב שרוצים שייעלם כמה שיותר מהר. זה היה כאב שהיא רצתה שיהיה כמה שיותר ממנו. כאב, מהתרגשות.

"א-אתה ר-רציני?" לונה מלמלה כלא מאמינה.

"הכי רציני בעולם," נוויל חייך חיוך בטוח בעצמו, לשם שינוי, וקרץ ללונה.

"אני לא מאמינה!" לונה פרצה בצווחה של אושר, למרות המצב. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו של נוויל שהיה מופתע מעט.

נוויל נתן לפרץ צחוק קטן לחמוק מגרונו. "הגיע הזמן שתאמיני... זה קורה!" אמר נוויל, ובדק שאף אחד לא מסתכל.

שניהם הסתכלו מסביב. הלם הקרב הקשה שהיה עוד שרר באוויר מסדרונות הוגוורטס. או מה שנשאר מהם. גופות של אויבים וידידים עוד היו זרוקות מסביב, חוץ מהגופות שהיו מסודרות באמצע האולם, כמו ג`וקים שריססו אותם. אנשים לא הפסיקו לבכות, והתנחמו כל אחד בזרועותיו ל הקרובים אליו. גם אם הקרובים שלו היו מתים. האזור היה זרוע הרס, כאילו עבר שם ענק ורמס את הכל ואת כולם. מה שבמובן מסויים קרה.

"אתה באמת חושב שזה זמן מתאים ל - "  לונה התחילה בהיסוס, אך נוויל קטע אותה.

"כן," הוא אמר בנחישות שממש לא התאימה לו. "דווקא בזמן הזה. תתארי לך שהייתי מאבד אותך?" נוויל רעד רק מהמחשבה על כך. "מה הייתי עושה אז? אני לא הייתי שורד בלעדייך. וכן, דווקא בגלל זה. חוץ מזה, שנינו מבוגרים מספיק, את לא חושבת?"

לונה נאנחה. "יכול להיות שאתה צודק. אבל אני לא חושבת שזה הוגן כלפי האחרים שאיבדו אנשים באמת," היא הישירה מבט אל עיניו. "החברים שלנו," היא הסתכלה אל פניו. הם היו מכוסים פצעים וחתכים. הייתה לו שריטה עמוקה ליד העין, והאף והפה שלו היו נפוחים ואדומים. דם ירד במורד רקתו והגיע כמעט עד לסנטרו. לונה בהחלט לא נראתה טוב יותר. ובכל זאת הם הביטו באהבה זה לזו.

"זה באמת לא הוגן," נוויל הסכים איתה והנהן בזהירות כמה שיכל. "אבל את יודעת, אנחנו תמיד שמחים בשמחתם. כואבים את כאבם. אני בטוח שלא יהיה להם איכפת אם אנחנו נשמח לנו בשקט. הם לא צריכים לדעת."

"אתה יודע מה?" אמרה לונה. "אתה צודק."

הוא חייך עליה בעווית כאב. חיוך שנראה יותר כמו כאב. "אז מה את אומרת?" הוא שאל, מחכה בקוצר רוח לתשובה ממנה.

במקום להחזיר לו תשובה, לונה התקרבה אליו. מאוד. עד כדי כך, שהפעם בניהם היה מרחק של מילימטרים ספורים בין ראשו של נוויל ולראשה של לונה. "אני אוהבת אותך," היא לחשה בשקט, דמעה מחליקה במורד לחייה, צורבת שתי מסלולים נקיים בפניה המפויחות.

"אני אוהב אותך גם, לונה," נוויל אמר, וסגר את הפער שהיה בין פיהם סוף – סוף.

`כמה זמן שחיכיתי לזה` חלפה לה מחשבה בראשה של לונה. היא כמהה למילים האלו "אני אוהב אותך." שהיו כל כך פשוטות, אבל עם כל כך הרבה משמעות.

הרי אף אחד אף פעם לא אהב את לונה. יותר מידי מוזרה, מסתורית. אך למען האמת, היא עשתה את זה בסך הכל כדי למשוך תשומת לב. שמישהו יתייחס אליה.

מאז ומתמיד היו לה רגשות כלפי נוויל. טוב, לפחות מאמצע השנה השביעית הם היו ברורים יותר בשבילה. לפני השנה הזאת, או יותר נכון, חוץ מהשנה הזאת, לונה הייתה מאוהבת בהארי לגמרי. הילד שנשאר בחיים. אבל כמו שתמיד ציפו מלונה, או שלא, היא שתקה. לא גילתה לאף אחד. היא הייתה בטוחה שאף אחד לא באמת ירצה לשמוע. או לפחות ישמע וילעג לה, כשחלפה המחשבה בראשה להגיד משהו. עלה בראשה קולה של שר בוסטון מכיתתה, `מי ישים עליך בכלל? ועוד הארי פוטר?` ואז צווחות צחוק ולעג מהחברות של שר ומשר עצמה. חוץ מזה, זה לא היה כזה מוזר שהיא התאהבה בו. כל בנות הוגוורטס רדפו אחריו כמו משוגעות. לה לא היה סיכוי.

 אפילו לחברתה הטובה ביותר, ג`יני, היא לא סיפרה. ואיתה היא הרגישה תמיד בנוח, הכי בנוח. ג`יני גרמה לה להיות קצת יותר מקובלת בחברה, למרות מוזרותה. ג`יני הגנה עליה. ג`יני עזרה לה להשתלב.כשהיא הסכלה על נוויל פעם ראשונה לעומק, בסוף פעילותה של קבוצת צ"ד, השנה החמישית שלו, הרביעית שלה, הארי פתאום נשכח ממוחה ומליבה.היא התאהבה בנחמדות ובביישנות של נוויל. בדרך שבה הוא משך תשומת לב, כמוה. הם נעשו חברים לא מזמן, אבל אהבו אחד את השנייה בלי הפסקה.

הם המשיכו בנשיקה שלהם, לא היה להם איכפת מהסביבה וממה האחרים חושבים עליהם. עד שניתקו.

"אני אגדיר את זה כתשובה חיובית," נוויל אמר בשנינות, ששוב, ממש לא התאימה לו. לונה שינתה אותו מהקצה אל הקצה. היה בה כל מה שבחור עם ראש על הכתפיים היה רוצה. היא הייתה נחמדה וטובת לב, אמיצה שתמיד רצתה לצאת להלחם, מעט תחמנית. הוא היה חייב להודות, כמובן, היא הייתה מבריקה. בזה לא היה ספק. היא התאימה לכל בית שהיה. אמנם קצת פחות לסלית`רין, אבל היא הייתה מושלמת. בזה אף אחד לא יכול היה להתווכח איתו.

נוויל אחז במותניה וקירב אותה צמוד אליו.

"זאת באמת תשובה חיובית." היא אמרה מתוך כתפו של נוויל. אחרי כמה דקות הם התנתקו.

הוא חייך חיוך רחב שדמה ברובו לעווית כאב, אך לונה יכלה לראות למה הוא מתכוון. חיוכו היה מהול בעצב. עצב על כל מה שקרה בערב הזה.

לונה חייכה את אותו חיוך והנהנה בהבנה. "שנלך לראות מה עם רון ,הרמיוני, הארי וג`יני?" היא שאלה, ושניהם הסתכלו בערגה לכיוון חבריהם לקבוצת צ"ד.

הרמיוני ורון (יחד עם כל משפחת וויזלי) היו מחובקים מעל גופתו של פרד שנראתה שלווה ורגועה ,שכובה על הרצפה שהייתה מכוסה באלפי אבני חושן אדומות שנראו כטיפות דם. הוא נראה כאילו זה המקום שבו הוא תמיד היה צריך להיות. הארי וג`יני, לעומת זאת, ישבו אחד ליד השני, מחזיקים ידיים מעל גופותיהם הקרובות של רמוס וטונקס שנראו כאילו נגזרו מתמונה עצובה ביותר. לונה החניקה מטר של דמעות שעמד לפרוץ מעיניה. יותר מידי עצב.

"כן, לונה, בואי נלך," הנהן נוויל בשקט. "את בטוחה שאת לא רוצה לספר להם כלום?"

היא שוב הישירה אליו מבט בעייני עגל גדולות. "אני בטוחה, נוויל. זה ממש לא הזמן המתאים. הם בוכים, בשם מרלין, מעל הגופות של הקרובים שלהם, המשפחות שלהם! פרד מת וזה מה שיש לך בראש?!"

"אני מצטער לונה," אמר נוויל. "את צודקת."

"אני... תקשיב נוויל, אני מצטערת. אבל אתה יודע..."

"כן, זה בסדר. בואי נלך."

השניים החלו להתרחק מקומם הקודם והתקדמו אל חבריהם, אוחזים ידיים כדי לחזק אחד את השני. בדרך הם עקפו את הגופות. גופתו של קולין קריווי נחה בצורה מוזרה על הארץ, צווארו היה מסובב לאחור, ורגליו היו משוכלות. הם חלפו גם על פני גופתו של אוליבר ווד. היא נראתה ממש חיה, כשידה כיסתה  את הגויה המתה של חברתו, אליסיה ספינט. וגופתו של סנייפ, הגופה האחרונה שהבחינו בה השניים, שהובאה מהצריף המצווח, שכבה לה בודד