חבורותיו של עוף החול

כשהבוקר נח שוב על המדשאות של הוגוורטס, במעין שלווה מדומה שיכולה ללוות רק את סופם של הקרבות, ג'יני וויזלי מנסה להסוות פיהוק כשם שרק מישהו שהתעורר משינה ארוכה עשוי להסוות; אם לא תעשה כן, תחשב למפונקת.

כי הכל נגמר: האקשן, הקרבות.כי הכל נגמר, כמו התובנה שהייתה לך חשיבות מסוימת במלחמה הזאת, שידעת בדיוק איזה תפקיד את משחקת בה.

הארי קם ממקומו יומיים קודם לכן בשתיקה לאחר שהחזיקו ידיים כך במשך כמה דקות, אולי כי יהיה המון זמן לדבר בעתיד על ההמשך.אולי זה מכיוון שאין לו יותר מדי מה להגיד לה; אולי הם נועדו להיות לנצח זוג של געגוע, הם לא נועדו להיות יחד כשלא מתגעגעים.

ג'יני יודעת שזה פתטי, אבל היא הייתה רוצה להיות לצידו לנצח; לגדל שלושה ילדים וחתול; ולא, מבחינתה זו לא קלישאה. היא הייתה כבר לוחמת שלוחמת בקרבות עקובים מדם, הייתה כבר האישה החזקה שכולם ציפו ממנה להיות בתוך משפחה של בנים. כעת, כשאביה מחייך אליה חיוך גדול, כנראה כי גם הוא חושב שאין צורך ביותר מדי מילים, היא רק רוצה להתכרבל עליו כמו החתלתולה שוודאי תהיה לה בעתיד. להיות שוב ילדה.ילדה קטנה וחלשה כל כך.

השתיקה הזאת כל כך חדה וכל כך שלווה וכל כך צורמת לג'יני באוזניים, כאילו הייתה כה רועשת, כאילו מיליוני זבובים וברחשים זמזמו לידה בחדר סגור, כאילו ביקרה אצל רופא שיניים ללא הרדמה ושמעה את כל הצלילים שלא רצתה לשמוע, כאילו הטיחו בה דברים קשים במיוחד, כאילו... היא לא רוצה לשמוע.

שידברו כבר, שיגידו מילה.שיגלו לה שכואב גם להם, שהיא לא היחידה שאכפת לה גם מפרד אחרי שהשמחה הגדולה הגיעה. כי השמחה עוד תבוא, אבל כרגע הכאב גובר עליה; לא יכול להיות שהיא עדיין היחידה שאכפת לה מכל זה. לא יכול להיות שהיא היחידה שנשארה אנושית כל כך בזמן שכל השאר ברחו להם אל מלחמות התיאוריה.

"פרופסור דמבלדור..." קולה של ג'יני שבור ורועד מבכי, "פרופסור דמבלדור... א-אני אפילו לא יודעת... לא יודעת למה באתי לכאן... מה ציפיתי למצוא כאן, פרופסור דמבלדור? אהבה? נחמה? ידידות? מחולל זמן שיחזיר את הזמן... יחזיר אותו א-א-חורה לתקופה שיכולתי לדבר עם פרד, לפני שהכל קרה?..." הקול שלה נשבר, חלפו עוד דקות ארוכות עד שהייתה בכלל מסוגלת להמשיך. "מה קורה כאן, פרופסור דמבלדור? למה הכל נגמר, אבל אני מרגישה שקשה לי יותר משהיה קשה לי במלחמה? למה אני מרגישה כל-כך חלשה? למה אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי? פרופסור דמבלדור... למה, למה כל זה היה צריך לקרות?!..."

הקבר היה שקט ודומם כמעין שתיקה שלא ענתה על אף אחת מהשאלות הקשות שג'יני הטיחה בו. השתיקה הזאת הזכירה לג'יני את העובדה המעצבנת – היא לעולם לא תוכל לחזור אל פרד, לעולם לא תוכל למצוא תשובות לכל השאלות שהטרידו אותה כל כך.

"פרופסור דמבלדור, הארי סיפר לי שהבטחת לו שתמיד תינתן עזרה בהוגוורטס למי שיבקש אותה. במלחמה הוא מצא שם את ההורקרוקסים האחרונים להם הוא היה זקוק כל כך. אני לא צריכה הורקרוקס, כי אין בי שום רצון להביס את המוות. אני רוצה למצוא את החדר במחלקת המסתורין שהבטחת לו שקיים, החדר שנשאר נעול תמיד, החדר בו נמצא הכוח שיעמוד לצד המתנגדים לוולדמורט, החדר של האהבה. פרופסור, אני רוצה לאהוב. אני רוצה להיות מסוגלת לאהוב, למרות כל הסבל שחוויתי. אני רוצה לעמוד איתנה לצד ההורים שלי והאחים הגדולים שלי, אלו שיצטרכו אותי עכשיו יותר מתמיד; אני רוצה להיות מסוגלת לעזור להם. אם יש לך את היכולת לסדר שם מלמעלה משהו, אני לא מבקשת אוצרות גדולים, אני רוצה את הכוח הזה.אבל... אני רוצה עוד משהו אחד קטן, אני רוצה שתיתן לי את היכולת שמעולם לא הייתה לי; היכולת להיות חלשה לפעמים, לבקש עזרה ולקבל אותה מבלי להרגיש אשמה על כך. אני רוצה את התבונה להבחין בין המצבים שבהם ראוי להיות חזקה, לזקוף ראש ולהתמודד לבין המצבים בהם מותר לעצור ולרפא את החבורות, לפני שאתמוטט לגמרי.איך ידעת להבחין בין שניהם, פרופסור דמבלדור?"

הקבר המשיך לשתוק, וג'יני כבר עמדה להתייאש וללכת כועסת על עצמה ועל התמימות הילדותית ששיכנעה אותה ללכת ולדבר לקברים, כאילו לא הייתה ג'יני החזקה שניהלה את צ"ד מהבית מהוגוורטס כל אותה המלחמה.

בדיוק כשפנתה ללכת, הבליח בשמיים נצנוץ לבן. הנצנוץ היה מוכר לג'יני אף שלא ראתה אותה כבר שנה שלמה."פוקס!" ג'יני כמעט והוציאה את נשמתה בצרחה שפלטה, כאילו ידעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, "פוקס, אני כאן! פוקס... תגיע!"פוקס נחת על הקרקע, וג'יני המתינה לרגע בו יניח את ראשו על גופה הפצוע ויבכה בכי של שחרור שירפא את כל חבורותיה – הרגע הזה לא הגיע. פוקס התבונן בה רגע ארוך, אחר הניח את ראשו על ברכיה והמתין. היא התחילה לבכות בכי ארוך ומשחרר שלא ריפא אף חבורה, פוקס לא עשה דבר מלבד ללקק את דמעותיה.

כשקמה, פוקס היה על כתפיה. הוא נשאר שם כשהלכה אל הארי, הוא ניצב על החלון כשאמרה להארי עד כמה אהבה אותו ותמשיך לאהוב אותו תמיד. הוא הלך וילך אחריה לאן שרק תבחר.

הפצעים של ג'יני לא יתרפאו כל כך מהר, חלק מהצלקות יישארו שם לתמיד. אבל פוקס לימד את ג'יני שיש פצעים שמוטב לא להזניח ולא לשכוח.

ג'יני בת העשרים ואחת אמנם תגדל בעתיד שלושה ילדים מקסימים, אך לעולם לא יהיה לה חתול שיתרפק עליה. גם להתרפק על אבא היא כבר לא תוכל, היא תסתפק בחיבוק אמיץ, כי יש דברים שלעולם לא יחזרו להיות כמו פעם – מאז קרה יותר מדי.

במקום החתול ההוא לג'יני יש את פוקס, שצועד לידה כל הדרך אל החופה, אף שלא תמיד הדרך תהיה מוצפת נגה, ורדים ואושר. פוקס יזכיר לג'יני שיש חבורות שכדאי להשאיר למזכרת, כל עוד אנחנו עופות של חול, קמים כל פעם במחדש על אף טעמו המר של האפר.