הקש האחרון

ויתור זכויות: הארי פוטר לא שייך לי, בחיים לא הייתי מצליחה ליצור דמויות כאלה מדהימות (וגם אם הייתי מצליחה, לא הייתי הורגת אותן...) אין לי שום כוונה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה והוא נועד למטרות שעשוע בלבד...

הערה: יש קטעים שזה נראה ככה, ולכן אגיד כבר עכשיו: זה לא פרד/ג'ורג'!

_____________________________________________________

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אבדן. כבר הכרתי את ההרגשה הזאת של ריקנות בפנים, שאוכלת כל מה שיש לך. אבל לא ככה. לא בסדר גודל שכזה. לא בעוצמה שכזאת. כי זה מעולם גם לא היה הוא. האדם הכי קרוב אלי. לא יכולתי לקלוט שזה קרה. לא יכולתי להאמין שהאח שלי, האח התאום, הנשמה התאומה, הבדחן, החייכן, מת. זה היה בלתי נתפס. הרי הוא היה כל כך מלא חיים! עכשיו יכולתי להבין את ג'יני, שלפני כל כך הרבה זמן הרגישה את מה שאני הרגשתי עכשיו. אבל היא התגברה. וגם אני חייב להתגבר. אבל איך אפשר? זה האח התאום שלי! שהכרתי יותר טוב מכולם, שהכיר אותי כמו את כף ידו, שהערצתי, שקינאתי בו לא פעם על האומץ שהיה בו, שלי מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה.

קול קטן אחר בירכתי הראש שלי לחש שזה היה צפוי. למה לעזאזל ציפיתי? שאף אחד מהמשפחה הזאת לא ימות? הרי אנחנו כל כך רבים! ואם מישהו ימות, זה חייב להיות הוא. כי ככה זה תמיד היה. מסביבי התחילו צעקות שמחה. אדון האופל מת. איזה יופי. אין בי שום שמחה על זה שהוא מת. כי מה זה עוזר לי? זה יכול להחזיר את אח שלי לחיים?! קולות צחוק והקלה נשמעו, ואני נשארתי לבד. לבד עם האבל שלי, לבד עם האח שלי... לבד.

ואז גם התחילו רגשות הטינה. טינה כלפי אותם אנשים חסרי רגישות שלא רואי את המצוקה שלי, את המועקה שלי, טינה כלפי הארי פוטר, שאם הוא היה הולך אל זה-שאין-לנקוב-בשמו מלכתחילה זה לא היה קורה, ויותר מכל- טינה כלפי אותם אנשים, בייחוד כלפי אדון האופל, שהרגו אותו... את האח שלי.

ואותה מועקה התחילה לאחוז בי בלי להרפות, לגרור אותי מטה- מטה, כאילו הדיונון הענק אוחז בי, בלי יכולת לעזוב, שרק קסם רלאשיו חזק יכול לגרום לו להרפות. נאבקתי, באמת שנאבקתי. אבל זה היה חסר טעם. השארתי את השרביט בבית. ואני, אני נסחפתי אל מעמקי ים העצב האין- סופי שחיכה רק לי.