משחקי הרעב 70-הצד של אנני

"אנני קרסטה" הקול של מרניס מהדהד. "אין איש שפספס את השם הזה."
אני צועדת חיוורת למרכז השורה, אוכפי השקט ממהרים להתייצב מאחורי, מוודאים שלא אעשה שום דבר טיפשי. כאילו שאצליח - אני לא מצליחה להניע שום איבר בגופי, הרגליים שלי בקושי מצליחות לזוז לכיוון הבמה.

בחיים לא חשבתי שיגיע תורי. הכנסתי את הפתק שלי רק חמש פעמים - מספר הפעמים שהייתי חייבת מבחינת החוק. לא הייתי צריכה את הכסף כפי ששאר הילדים היו צריכים אותו. אני ביתו של ראש העיר.
הבת המוצלחת ביותר במחוז. אני מסתכלת במהירות על אבי שעומד על הבמה - פניו מחווירות ונראה שהוא עומד להתעלף. אני אוזרת אומץ ומרימה את הראש כדי להראות לו שאני בסדר. אני מגיעה על המדרגות לבמה ומרניס מחייכת אלי חיוך קורן. אני חושבת שזה חיוך, מתחת לצבע הירוק הזה שמרוח לה על השפתיים. 
"תראו, תראו ביתו היפיפייה של ראש העיר! אני בטוחה שהיופי שלך יחסר לבנים רבים פה במחוז." אני מורידה בתנועה חדה את היד שלה מהפנים שלי ופניה מתעוותות בגועל. "בסדר, נעבור לבנים." 
אני מתיישבת בכיסא, המיועד לי והיא מתקרבת לכדור עם שמות הבנים. 
"טום לבארני" 
אוי לא, לא טום! טום הוא השכן שלי ואנחנו לומדים יחד באותה הכיתה. למרות הזמן הרב שלנו ביחד, מעולם לא היה בינינו משהו שהוא יותר מחברות. טום יוצא כבר הרבה זמן עם מישהי בשם מרי. מעולם לא היינו חברות, אבל אני בטוחה שהיא לא מחבבת אותי יותר מדי למרות שהיא יודעת בבירור שאין ביני לבין טום כלום. 
טום מתקרב לבמה והבכי קורע הלב של מרי מגיע עד לאוזניי. טום מביט לשנייה לכיוונה ועולה לבמה. 
"אני מבינה שיש לך חברה, לא חמודי?" מרניס יודעת לפגוע בנקודות הכי רגישות ואני לא חושבת שזה מפריע לה. 
טום מתעלם ממנה בהפגנתיות ומתיישב בכיסא שלידי, מחייך אלי חיוך קלוש. אני מנסה להחזיר לו אבל מה שיוצא לי במקום זה עיוות שגורם לטום לחיוך קטן. לפחות גרמתי לו לחייך.

לא מקריאים את "אמנת הבגידה" הפעם. אבי מתעלף על הבמה ואיש לא מתנדב להחליף אותו. ההמנון מתנגן ואני וטום לוחצים ידיים.

אני יושבת בחדר, מנסה לעכל את מה שקרה. אני יודעת שיש לי הרבה זמן לעכל שאף אחד לא יבוא לבקר אותי. שתי האנשים היחידים שיכלו, כבר לא יכולים. טום מיועד, כמוני ואבא שלי הוא המשפחה היחידה שיש לי... וגם הוא לא יבוא. אחד מאוכפי השקט מסר לי את ההודעה. הרופא קבע שנגרם לו נזק נפשי אבל אני יכולה למסור לו מכתב, ככה הוא אמר. התישבתי לכתוב לו אבל לא הצלחתי לכתוב כלום. מה אני אגיד לו?
שאני אשרוד בשבילו. שנינו יודעים שהסיכויים שלי שואפים לאפס ואם מישהו מהמחוז שלו ינצח - זה יהיה טום. הוא הרבה יותר חזק ממני, הרבה יותר גדול ממני ויש לו יותר כישרון בדברים האלה ממני. 
אני יגיד לו שימשיך בחיים? איך הוא ימשיך בלעדיי? הייתי בשבילו כל החיים שלו לאחר שאמא נפטרה. ועכשיו... 
לא יכולתי להמשיך לכתוב כי מישהו נכנס בסערה לחדר. מרי, מעורפלת למחצה, מתקרבת לעברי במהירות.
"אנני, אני מתחננת!" היא נופלת לרגליי ובוכה בכי קורע לב. הדמעות חונקות לי את הגרון. "תשמרי עליו." היא מייבבת. 
"איך אני אשמור עליו מרי? את יודעת שיש לו יותר סיכויים ממני." 
היא מרימה את מבטה אליי ועיניה הנפוחות מביטות בי ברחמים.
"אבל את עדיין תוכלי לעזור לו. תשמרי עליו בשבילי, אני מתחננת." היא פורצת שוב בבכי. "בסדר, מרי." אני מרגיעה אותה. "אני אשמור עליו." 
זה לא מספיק לה. 
"את מבטיחה?" 
קשה לקיים הבטחות, אבל כשאני נזכרת שזה טום וממהרת להבטיח לה. היא נרגעת. 
"לכי אליו." אני דוחקת בה והיא מהנהנת ויוצאת. 
אני נשארת שוב לבד מול פיסת הנייר, אבל לא להרבה זמן. מישהו נוסף נכנס לחדר. האחרון מכל מי שחשבתי שיבוא להיפרד ממני. 
זה היה פיניק אודייר. 

---עבר ביטוא---

		הפרק הבא