ספר של צללים

פרק ראשון-התחלה חדשה

המקום היה הרוס. הקירות נופצו, צריחים נפלו והשולחנות נהפכו. ככה נראתה טירת הוגוורטס אחרי...המקרה.
מעולם לא ראיתי מקום כזה, הוא נראה כמו הטירות המפחידות האלה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליהן, אבל לא הייתה לי ברירה.
לאט לאט התעוררו אנשים, חלק הבינו איפה הם נמצאים, חלק לא וחלק חשבו שהם רואי חשבון (טוב, זה היה רק אחד). הם התעוררו באיטיות וניסו להתאושש. אחרי אירוע כזה, צריך לאגור כוחות להמשך החיים.
לאט לאט הורים החלו לבוא לקחת את ילדיהם (ורק דודה שלי החליטה שהיא מנשקת את איקרוס, המורה לשיקויים.) וגם לתת איזו נזיפה למורים.
לפתע מקגונגל קמה מההריסות, חצי משיערותיה נשרפו, בגדיה היו מרוטים ועל קצוות שיערותיה בערו להבות קטנות. (מה שנקרא קצוות שרופים.) היא מיהרה לכבות את האש והחלה לנאום.
אני לא כל כך זוכר את הנאום הזה, אבל זה היא אמרה משהו כזה "אנחנו עוד נשקם את הוגוורטס! אנחנו נצליח! וניתן לך" ואז היא הצביע עליי "תעודת הצטיינות ואלפיים אוניות!"
טוב, זה מה שאני שמעתי.
להורים לא היה כח לנאומים משעממים, במיוחד אחרי שכזאת סכנה ניצבה לפניהם, אז רובם פשוט הלכו (אבל לא דודה שלי, היא חייבת להישאר עם אהוב לבה.)
חלק מהמורים החלו לנסות להחזיר הכל למקומו וחלק ניסו להרגיע את תלמידי השנים הראשונות.
להפתעתי לא הייתי לחוץ או פחדתי, כנראה זה שככה מרגישים כשאתה בעין הסערה.
רק כשאחרוני התלמידים נשארו הבנתי מה באמת קרה, ופשוט לא האמנתי שזה קרה ושעשיתי את מה שעשיתי. זה, הדבר שהפחיד אותי.
אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה, במיוחד במצב שבו היו כולם. לא פלא שנולדתי להורים שלי, אבל למה דווקא להורים האלו?
אני לא בטוח שכולם חיים אחרי הלילה הזה חשבתי לעצמי וצחקתי, אחרי חמש שניות הבנתי שזה רציני ופני נאטמו.

כדי להבין מה בדיוק קרה שם צריך לחזור אחורה, כמה אחורה? הרבה אחורה.
"קוצ'י קוצ'י קוץ'" אמרה פלורה.
"איזה חמוד הוא" קרא ברנדון וחיוך מתוק התפרש על פניו.
שניהם הביטו בתינוק החמוד שזה עתה נולד להם.
כן, כן אני הוא התינוק החמוד, המקסים, המתוק והמדהים הזה. אבל מסתבר שאני לא מספיק חמוד/מקסים/מתוק/מדהים בשביל שני ההורים האלה (או הפושעים חסרי התקנה האלו, איך שתרצו).
סבלתי אצלם עד גיל שש, בגיל שש הם גילו שאני סקיב (כמעט) והם לא כל כך אהבו את זה.
מגיל שנה אומנתי להיות ההילאי (או לפחות זה מה שהם אמרו) הבא, ואם להגיד את האמת ממש התרגשתי, ולפי מה שראיתי גם הוריי. הם ציפו בקוצר רוח שאני אגלה את כוחות הקסם שלי ואתחיל באימונים האמיתיים.
פעם בחודש הם היו לוקחים אותי לפגישה עם המכינה, אישה עם קעקוע מוזר על היד שלימדה אותי את תולדות הקסם במשך שתים עשרה שעות.
למדתי איך המוגליגים הם עם מתועב, ואיך שוולדמורט ניסה להלחם בהם. אבל בוגדי הדם עצרו אותו פעמיים, למדתי שצריך למחוק את כל המוגליגים וכל מי שבעדם מהעולם.
שנאתי אותם, את בוגדי הדם האלו את רון המתועב, הרמיוני המטונפת, הארי האיש בלי השכל ואל תשכחו את דמבלדור המיסיונר.
מגיל חמש עד גיל שש הם ניסו להוציא ממני את הקסם, הם עינו אותי, הפחידו אותי והביאו רוצח שכיר שיצרח אותי וירקוד בשבילי סטפס (כי זה היה יום ההולדת שלי, אילו הורים מתחשבים.) אחרי אלפי אם לא מיליוני ניסיונות הם ויתרו ונתנו אותי לדודתי (שדרך אגב גם למדתי לשנוא), ומאז פשוט לא הייתי קיים בשבילם. לתת ילד לדודה שיש חשד שהיא במסדר המחודש זה אחד הדברים החמורים ביותר בחברה שבה גדלתי, בגלל זה הם הכחישו כל קשר אלי ואמרו שנהרגתי בתאונת קסמים. אבל אני בטוח שכולם ידעו לאן באמת נעלמתי.
דודה אנה היא אישה נהדרת, אכפתית והכי חשוב יודעת להכין פנקייקים מעולים. היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, אתם יודעים מה? היא הייתה ה-אמא שלי.
היא חינכה אותי, לימדה אותי את כל היסטוריית הקסם (כמו שצריך הפעם) והייתה הדודה האידיאלית.
לילה אחד, בגיל שבע נשמעה צעקת שמחה מדודה שלי. פקחתי את עיני ושאלתי אותה:"מה קרה?"
והיא ענתה לי:"אתה עף!"
הבטתי על הרצפה ואז על דודתי ושוב על הרצפה ולא האמנתי, אני עף!
מיד יצאתי בקריאות של "אני פיטר פן! אני יכול לעוף, אני ציפור! אני קוסם!" ואז נפלתי לרצפה וביליתי חודש שלם בקדוש מנגו.

בגיל אחת עשרה, כצפוי, הגיע המכתב עם הכתב הירוק המסולסל, למעטפה היה ריח של התחלה חדשה (יש ריח כזה!) ולא הפסקתי להריח אותו.
בתגובה לכך דודתי שאלה אותי "מה אתה עושה?"
"אני מתחיל מחדש" אמרתי בגאווה. היא משכה בכתפיה והמשיכה בעיסוקים שלה.
הנה זה מגיע חשבתי כשהגעתי לקינגס קרוס, ונכנסתי לרציף תשע ושלושה רבעים.
עמדה שם רכבת ענקית ונהר של ילדים מיהר להיכנס ולתפוס את המקומות הטובים.
לקחתי לעצמי משהו כמו רבע שעה כדי להתפעל מהמקום, אבל אז דודה שלי החלה להפציר בי לעלות לרכבת (כי עכשיו שתי דקות לאחת עשרה או משהו כזה).
נכנסתי בדלת וחשבתי שהכל יהיה מושלם, אבל הלכתי צעד אחד ואז הבנתי שלא הכל יהיה מושלם.
מולי עמד סקורפיו, החבר הכי טוב שלי לשעבר, נתתי את מבט ה-שלא תעיז להתעסק איתי שלי, והלכתי.
נכנסתי לאיזה תא רק כדי לעשות יציאה דרמתית, אבל אז לא הבנתי שאני עומד להכיר את החברים הכי טובים שלי.
"היי, אני רוז" אמרה ילדה עם שיער אדמוני.
"ואני אלבוס" אמר ילד, הוא היה בעל שיער שחור. השיער של רוז היה מיוחד יותר, הרבה יותר.
"אממ שלום," אמרתי במבוכה "אני וויל." 

		הפרק הבא