סיריוס, הגיגית, ומה שביניהם

לפני שתקראו את הפיקצר, עליי לומר לכם דברים בקשר לזמן והמקום.
המקום הוא ביער האסור, ממש שניות מספר לאחר תבוסתו של הלורד וולדמורט.
בפאנפיק זה החלטתי להחיות את כל הדמויות שמתו, כך שתמחקו את כל קטעי המוות בכל הסדרה. אך כמובן, הייתי חייבת להשאיר חלק מתים, הן לא יכולתי להחיות את כולם, אז החלטתי להשאיר מתים את גיבורי שני הצדדים - אלבוס דמבלדור והלורד וולדמורט. אז דמבלדור וולדמורט מתים, וכל השאר בחיים.

----------

זה נגמר, וולדמורט מת.

אלפי ידים נרגשות נגשו לעברי, מנסות לגעת במי שבזכותו הכל נגמר – כל הסיוט הזה, סוף סוף – אני…

לפתע נשמעה צווחה. זיהיתי את הקול – זה היה לי, לי ג'ורדן. נשמע צחוק מרושע שהיה מוכר לי עד כאב. היה זה צחוקה של בלטריקס. בלי שאף אחד קבע מראש אך כולם פשוט ידעו שכך צריך לנהוג, הקרב נפתח מחדש. וולדמורט מת, אך כעת סגניתו היחידה תפסה את הפיקוד. צרחות וקללות התעופפו לכל עבר. בלי לחשוב פעמיים- לא הייתה לי אפילו שנייה אחת חופשייה ובטוחה- חזרתי להילחם.

מראה גופתו של לי ג'ורדן השוכבת כך- ללא חיים, על האדמה היבשה- נתן לי את הכוח להתייצב מול בלטריקס ולהילחם נגדה עם הוויזלים, נוויל ומקגונגל. כולנו ניסינו להרוג את בלטריקס, אך היא הייתה מוכשרת ביותר ויכלה לכולנו יחד.

"אבדה קדברה!" דמות ללא אוזן התעופפה באוויר ונחתה ללא רוח חיים.

"לא‼!" צרחתי ומצאתי הדים, שברי כלי. לא התכוונתי לשתוק, לא עכשיו. לפני שנתיים היא רצחה את קרוב המשפחה היחיד שנותר לי, וכעת גם את אחד מהוויזלים, היחידים שהרגשתי אצלהם כבן בית, אהוב ושייך. גם את נימפדורה רצחה – את טונקס. מה חטא טדי הקטן שיגדל ללא אמא?

פוצצתי עליה את כל זעמי העצור ופרקתי אותה מנשקה. התקרבתי אליה בצעדים איטיים ושקולים, מאיים להרוג. והיא, כמו השלימה עם גורלה, מתגרה בי.

"כבר אמרתי לך פעם, פוטר, לעולם לא תוכל לפגוע בי! אתה חייב להתכוון כדי להשתמש באחת מהקללות שאין עליהן מחי-" היא השתתקה בעקבות פיצוץ רועם שהגיע משרביטה של גברת וויזלי, שהיה מכוון היישר אל ליבה של בלטריקס. סנייפ התקרב אליי לאיטו ושלף את שרביטו. אוטומטית נשלפו לכיוונו עשרות שרביטים.

"אבדה קדברה!" צרחה מולי, להוטה להחזיר לסנייפ על האוזן של ג'ורג' שגזל ממנו בכוח.

"לא!" צעקתי. למזלי, סנייפ חסם את הקללה בזמן. הוא ומולי פתחו בדו-קרב. ניסיתי לעצור אותם- הרי רק אני יודע (נכון לעכשיו) שסנייפ של דמבלדור ולא של וולדמורט, אך הייתי עסוק בבלטריקס. למזלי, לופין הבין אותי.

"אני אשמור עליה, אתה יכול ללכת. לא שאני אוהב את סנייפ – אני שונא אותו בדיוק כמו סיריוס, אבל למענך… תזדרז אם אתה רוצה לשמור על שניהם בחיים. אלוהים, רק שמולי לא תיפגע!" אמר לופין בעודו מביט בקרב שהתפתח. הודתי לו בלי מילים. בדיוק התכוונתי לעזוב, כשלפתע הגיח בטיסה כלב שחור.

"סיריוס, לא!" צרחתי והתנפלתי על הכלב, ששינה את צורתו לאדם. ניטרלתי אותו משרביטו ומישהו ניטרל גם אותי. הסתובבתי. זה היה לופין, שהשאיר את השמירה על בלטריקס בידי ארתור וויזלי והתקרב אליי ואל סיריוס בצעדים מאיימים. צרחות עלו מהקהל, שלא היה מודע לכך שסיריוס אינו אוכל-מוות ורוצח אכזר. הבטתי סביבי: סנייפ היה אף הוא מנוטרל משרביטו, ושרביטה של מקגונגל צמודה לסנטרו. מולי כיוונה אל סנייפ את שרביטה מהצד.

מבלי להסיר את עיניה מסנייפ, מינרווה מקגונגל צווחה: "הסבר, פוטר!" כפי שנהגה לצווח בכל פעם שתפסה אותי בעת שעברתי על אחד מחוקי בית-הספר.

"סיריוס וסנייפ – שניהם אינם אוכלי-מוות!" הכרזתי. דממת מוות השתררה בעת שהכל חשבו על דבריי האחרונים. אולי מוטב אילו לא הייתי מטיל את הפצצה מהר כל-כך.

שמחתי שנטרלתי את סיריוס, אחרת הוא היה מנצל את הרגע הזה לטובתו ומחסל סופית את סנייפ.

"אחד מהם אוכל-מוות והשני לא. תסתכלו איך הם מביטים אחד על השני – ברור שהם אוייבים!" אמרה לונה לאבגוד ומבטה היה ממוקד יחסית. נשמעו מלמולי הסכמה.

"וסנייפ הוא אוכל-המוות! סיריוס זוכה לפני המסדר!" קרא אדון וויזלי, לא מסיר לרגע את עיניו מבלטריקס.

"גם אני זוכיתי!" מחה סנייפ בשקט.

"אתה זוכית על-ידי דמבלדור בלבד, ולא על-ידי כל חברי המסדר. ולאור מה שעשית כל השנים הללו, דמבלדור כנראה טעה!" קראה הפרופסור מקגונגל.

"הוא לא!" קראתי בו-זמנית עם סנייפ.

"דמבלדור יספר לכם הכל." אמר סנייפ בקולו האדיש, המחרפן כל-כך.

"דמבלדור מת, סבר-מאוס – "

"סיריוס!" הזהיר אותו לופין, אך סיריוס התעלם.

"אתה רצחת אותו." הוא המשיך לאיטו. אני שמרתי על שתיקה. שסנייפ יספר. וחוץ מזה, הוא לא יודע שפרצתי למשרד שלו והשתמשתי בהגיגית, וזה הזמן לספר לו את זה.

"אתה יודע איך נודע לי שאתה שלנו, סנייפ?" שאלתי בקול מתון. סנייפ נעץ בי את מבטו הקר.

"דמבלדור." שפתיו בקושי יצרו את המילה. ניענעתי בראשי לשלילה.

"אינך ראוי להיות שומר הסוד הגדול של דמבלדור, אפילו יותר ממני, סנייפ! מה היה קורה אילו האחרים קארו, לדוגמה, או מדאם לסטריינג' (אמרתי בזלזול וירקתי לכיוונה, כפי שירקה על הרמיוני באחוזת מאלפוי) היו פורצים למשרד המנהל, מגלים את הגיגית ונכנסים לתוכה-" סנייפ קמץ את פיו ושמר על קור-רוח.

"זה לא העניין עכשיו. אלוהים, איזה ילד גידלת, בלק?" סיריוס היה משיב אלמלא קילל אותו לופין בלחש לשיתוק קול.

"טוב מאוד, שישמור על הפה הגדול שלו!" שפתיו של סנייפ היו האיבר היחיד שזז בגופו, עד כדי כך שניתן היה לחשוב ששותק למחצה. ידיו של סיריוס נקפצו לאגרופים.

"היזהר, סוורוס. מילה שלא במקום – ולא אשלוט בעצמי." הזהיר לופין. הוא ראה שסיריוס חייב לדבר ושיחרר אותו.

"אסגור איתך את החשבון יותר מאוחר, סבר-מאוס, כעת עליי לטפל בדודתי היקרה!" הוא פנה אל בלטריקס בזלזול. "אחרי הכל, לשנינו יש אוייב משותף אחד, ולמעשה- זה חדש לך. את יודעת במי מדובר, נכון, דודה?" גברת וויזלי הסירה את הכישוף מפני נחש הצפע של בלטריקס.

"איזו בושה למשפחתנו! שאתה תרצח אותי?! מה הייתה אומרת על כך גברת בלק, סיריוס? מה הייתה אומרת על כך אמא, קיסי? מה אמא הייתה אומרת? (נרקיסה מאלפוי זעה באי-נוחות) היא הייתה אומרת לך לעזור לאחותך ולא לשבת סתם כך עם לוציוס ודראקו הקטן! ואתה- סוורוס-" היא הנמיכה את קולה עד שנעשה שפל ביותר, עיניה רשפו באש מלחמה, "אמרתי לאדון האופל לא פעם שאין לבטוח בך! אמרתי או לא אמרתי, קיסי? ידעתי שמשהו לא טוב מתבשל כאן, משהו רקוב מהשורש!" בלטריקס נראתה כאילו העובדה שמישהו הצליח לרמות את אדונה במשך שנים רבות כל-כך משפיל אותה אישית. לוציוס מאלפוי הניע את שרביטו, ובתגובה כל משפחת מאלפוי פורקה מנשקה באחת ונעצה עיניים שנואות בסנייפ.

"אם אתה באמת של דמבלדור, למה פגעת בג'ורג'?" צווחה מולי. סנייפ שתק והביט בה במבטו החלול והקר שכה אפיין אותו. סנייפ שתק, אך אני לא התאפקתי ועניתי: "זו הייתה תאונה-"

"תשתוק, פוטר!" סנייפ נבח עליי, אך אף שריר לא נע בגופו. "אם אינני רוצה לספר, אני לא חייב, נכון?"

אדון וויזלי כנראה לא היה מסוגל להתאפק יותר ולא לרצוח, שכן מקץ שנייה אדון מאלפוי על הקרקע, חסר חיים. קינגסלי עצר אותו מלהרוג את שאר משפחת מאלפוי ומולי בלמה את הנסיון של בלטריקס- שחטפה את שרביטו של לוציוס- לפגוע בי בעת שתשומת-ליבי הוסבה במקצת כאשר הבטתי בדראקו מאלפוי הכורע לצד גופת אביו. הרמיוני השמיעה צווחה ואני ידעתי מיד שמשהו לא בסדר. הסתובבתי.

"סוורוס, בלטריקס, הפסיקו מיד!" קראה הפרופסור מקגונגל והשתנקה כאשר זו האחרונה כיוונה אליה את שרביטה ושלחה אליה את הקללה ההורגת שמולי נחלצה ממנה בנס. דראקו החל להתייפח על גופתו של אביו; אך נרקיסה התקרבה על-מנת לעזור לאחותה. כנראה שדברי אחותה אכן השפיעו עליה.

הייתה זו מולי שקראה תיגר על נרקיסה מאלפוי, וזו הסכימה ברצון. מאחר ומקגונגל הפריעה לבלטריקס, בלטריקס עזבה את סנייפ וסיריוס והחלה להילחם עם מקגונגל.

כעת הכל צפו בשלושת הקרבות: מולי וויזלי נגד נרקיסה מאלפוי, מינרווה מקגונגל נגד בלטריקס לסטריינג', וסיריוס בלק נגד סוורוס סנייפ. ידעתי מהי הדרך היחידה לעצור לפחות את אחת הקרבות; חטפתי מרון את שרביטו, נטרלתי את דראקו מאלפוי, איימתי על שני הבנים וצרחתי לעבר נרקיסה ומולי: "אני הורג עכשיו את רון ודראקו אם אתם לא מפסיקים!" מובן שדברי לא היו יותר מגיבוב של שטויות, שכן אינני רוצח, ובטח שלא את חברי הטוב. לופין תמך בי ועזר לי לאיים על דראקו. כפי שחזיתי מראש, הקרב פסק בן-רגע.

"אני הצלתי אותך, פוטר, ואתה משתמש בזה נגדי?" נרקיסה לחששה בשנאה. זה היה נכון; נוכחתי לדעת שיותר משחשוב לה שוולדמורט ינצח חשובים לה חיי בנה ובעלה.

נשארתי מאופק, בלי להרפות.

"זה לטובתך!" השיב לופין, למרות שלא ידע במה מדובר. מולי, עדיין רועמת ובשרביט שלוף, נעמדה לצד ארתור וצפתה כמו כולם בקרבות הנותרים.

הקרב של סנייפ וסיריוס נראה מגוחח בעיניי וכנראה שגם בעיניו של לופין, אך הוא חשש לקלל בידיעה ברורה שבגע שהאחד יפגע השני ינצל את המצב לטובתו ויחסל את יריבו. לפתע הבזיק במוחי רעיון אדיר. הורתי ללופין לחכות ורצתי לטירה. לאחר מספר דקות, בהן רצתי לאורך מסדרונות הטירה הנטושים, שבתי עם קערה גדולה בידי הימנית ופיסת קלף שחוקה בידי השמאלית. בעזרת לחש מרחף הנחתי את מפת הקונדסאים- סגורה, במובן- בתוך ידו המושטת של סנייפ, ואת ההגיגית בידיו של סיריוס.  אני יכול להתערב על מאה אלף אוניות זהב שזה יצליח. ואכן, לא טעיתי;

"תן לי את המפה, סבר-מאוס!" לחש סיריוס בקול מאיים למדי.

"קודם תן לי את הגיגית! תזהר! שלא ישפך כלום, כלב!" שלא לפי התוכנית שלי, סיריוס שפך מעט מהגיגית, ורמס את הנוזל השקוף תחת אצבעות רגליו.

"תן לי אותה, עכשיו!" הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי את סוורוס סנייפ מאבד שליטה חלוטין. סיריוס זרק בכוונה את הגיגית וזו התנפצה לרגליו של סנייפ.

"לא‼!" צרחנו אני וסנייפ בו-זמנית.

"סקטומספרה!" קילל סנייפ. סיריוס נפל ארצה, דם רב זולג ממקומות שונים בגופו. קיללתי בשקט ורצתי אל הסנדק שלי. ראיתי בעבר את סנייפ ממלמל את הלחש הנגדי ללחש הסקטומספרה וכעת השתמשתי בזה לטובת סיריוס. גם לופין רתח מזעם ומיהר להתנפל על סנייפ שלא נשאר חייב; קרב חדש נפתח. ידעתי שסיריוס חי. אמנם גוסס, אך חי.

מקגונגל גברה על בלטריקס ושיתקה אותה. מבטה המשותק של בטלריקס נח בזעם על אחותה שהשיבה לה מבט שלא הצלחתי לפרש בוודאות.

סיריוס ניצל את מעט כוחותיו וכך, ללא שרביט, הפך לכלב השחור ונשך את סנייפ. סנייפ צווח. כעת הייתי בטוח שהוא איבד שליטה לגמרי, ואם הייתי זקוק להוכחה נוספת קיבלתי אותה כמעט מיד; סנייפ אחז בכלב בפראיות והחל מורט את פרוותו. כשלופין הבחין בנעשה הוא שיתק את סנייפ, אך היה זה מאוחר מדי. בשניות האחרונות לחייו, סיריוס ביקש ממני שאסלח לו על שניפץ את הגיגית. מקגונגל הביטה בסיריוס בתדהמה הגובלת בהערצה. רגשות מעורבים צפו ועלו בתוכי; מחד השתוקקתי לבכות על אובדן סיריוס, אך מאידך רתחתי מרוב זעם והייתי חייב- פשוט חייהב- לנקום באיש שהרס את חייו, שהרס את חיי. החלטתי לתת יד חופשייה לאלימות. הנפתי את שרביטי, אך לופין היה מהיר ממני ועד מהרה נשארתי מחוסר שרביט.

"איך אתה מעז!" צרחתי, "איך אתה מעז לנטרל אותי? איך אתה יכול לראות את החבר הכי טוב שלך גוסס ולא לנקום?!" ירקתי על פניו. לופין הבליג ורק מחה את רוקי בשקט, דבר שתסכל אותי אף יותר.

"הארי." היה זה קולו של אלבוס דמבלדור – אני בטוח בכך. הסתובבתי מיד, המום. המחזה שנגלה לעיניי היה מאכזב ומעודד כאחד; מינרווה מקגונגל עמדה מולי, ובידה דיוקן רחב של אלבוס דמבלדור שהביט בי מבעד משקפי החרמש המיוחדים שלו. כשדמבלדור הבחין בכלב הגוסס הוא פלט "סיריוס!" חלש ודואב, וכאשר הבחין בסנייפ פלט באותו קול "סוורוס!". ואז, כאשר הבחין בהגיגית המנופצת, הוא קרא בקול רם "ההגיגית!" בקולו היה הלם מוחלט.

"אל תדאג, אלבוס." אמרה גברת וויזלי והתאמצה להעלות בדל חיוך שברירי על פניה, "ניתן לתקן את הקערה בלחש דיפינדו!" הבטתי בדמבלדור ברגשות אטומים. דמעה כסופה נשרה על לחיו הענוג.

"אי אפשר. הזכרונות- הן שלי והן של סנייפ- הלכו כעט לאובדן." לפתע טון דיבורו השתנה לבלתי היכר, והוא נעשה מאיים ומתנכר: "מי עשה זאת?"

כולם הביטו בדמבלדור, כל אחד מחכה שהשני יטיל את הפצצה.

"בלק." סיננה נרקיסה לאחר דקת דומייה. לפתע, כמו גאה בי פרץ אדרנלין, אינני יודע מדוע. בעצם אני יכול לנחש – הדבר שמעניין את דמבלדור זה רק ההגיגית, ולא מצבו האנוש של סיריוס. פזלתי לעבר השרביט של הרמיוני, אך הוא היה רחוק ממני…

"סיריוס? אני לא מאמין! בטח-" דמבלדור לא הספיק לסיים את המשפט ומעולם לא יספיק, משום שבאותה שנייה פרקתי את כל כעסי על שבר הכלי המנופץ שהיה עד לפני כמה דקות גיגית מיוחדת לזכרונות נשכחים שהשלכתי- בדיוק רב- הישר למרכז הדיוקן. הדיוקן התנפץ ודמבלדור נעלם.

"הוא… מת?" שאלה ג'יני וויזלי בחשש והביטה בדיוקן השבור.

"כבר לפני שנה," ענה לה ג'ורג' ברצינות רבה, "עכשיו הוא פשוט עבר לתמונה אחרת שלו."

מחשבה הזויה ביותר חלפה בראשי, אך לרגע לא היססתי ומיהרתי לבצע אותה- זימנתי את הנחש הענק ששחררתי בילדותי מגן החיות, וללא כל רחמנות או רגש אחר פקדתי עליו שיכיש את סנייפ, וזה פעל לפי רצוני. לאחר שהכיש את סנייפ ציוויתי עליו להכיש גם את בלטריקס, לכל צווחתה של אחותה.

רק המחשבה על העתיד גרמה לי לא לצוות על הנחש להכיש גם את לופין.

להפתעתי, המראה של בלטריקס וסנייפ הנאנקים עורר בלופין תחושת שמחה וגיחוך. 

לא הצטערתי על סנייפ, כלל וכלל לא, כי למרות היותו שליח של דמבלדור הוא היה גם השליח לכל הצרות שלי, לכל מוות ומוות של יקירי, החל מהורי וכלה בדמבלדור ועוד הרבה אחרים, הרשימה עוד ארוכה.

בתקווה לכך שהרשימה לא תתארך ותכלול עוד שם אחד, יחיד ואחרון, מיהרתי אל סנדקי הפצוע.