התערבות מסוכנת

לילי

טוב, דבר ראשון, לפני שאני אתחיל לכתוב, אני חייבת להזהיר אותכם:
אל תאמינו לשום דבר ממשהאחרים כותבים.
 לא בלי לוודא איתי, בכל אופן, כי אני יכולה להבטיח לכם שג'יימס איכשהו יקשר כל דבר אליו, רוז תפציץ אתכם בעובדות מדעיות מיותרות לחלוטין, והוגו סתם יילל.
כן, אולי לא תאמינו (אני בקושי מאמינה), אבל אנחנו כולנו, לצערי הרב, קרובי משפחה.
הייתי רוצה לחשוב שהם בעצם מאומצים, אבל אנחנו כולנו כל כך דומים להורים שלנו שזה ממש מגוכך.
אלבוס נראה בדיוק כמו אבא, ולפעמים זה קצת מלחיץ.
אפשר פשוט לקרא לו מיני הארי.
לג'יימס ולי יש את העיניים הבהירות של אמא, ואני קיבלתי גם את השיער הג'ינג'י שלה, אבל אם אתם חושבים שאני ג'ינג'ית, טוב, תסתכלו על הוגו, הוא ג'ינג'י!
השיער שלו כל כך אדום עד שהוא זוהר בחושך.
בין אנשים נורמאלים זה אולי יוצא דופן, אבל בין כל הדודים ובני הדודים שלנו, שלכולם יש שיער ג'ינג'י בוער, אין בזה שום דבר מיוחד.
לרוז, לעומת זאת, יש חזות הרבה יותר שלווה.
יש לה שיער חום מתולתל ועיניים כחולות, ותווי הפנים שלה עדינים.
טוב, אז עכשיו שהזהרתי אתכם, נראה לי שאני חייבת להתחיל, לא?

הגענו כולנו לתחנת קינגס קרוס בערך שתי דקות לפני אחת עשרה, כי כל פעם מישהו אחר נזכר שהוא שכח משהו בבית.
כשהגענו, אמא פחות או יותר דחפה אותנו לרכבת, כדי שלא נאחר.
אבא עזר לי עם המזוודות, נתתי לו נשיקה מהירה ומיהרתי לחפש את החברות שלי.
אם אתם שואלים אותי, הוא עדיין לא הבין שאני כבר בת ארבע עשרה ולא ארבע, והוא עדיין חושב שאני הילדה הקטנה של אבל'ה.
שיהיה.
אני לא מתכוונת לחשוב על שום דבר מזה עכשיו, כי אני בדרך להוגוורטס!
ההתרגשות שעולה בי מחדש בכל שנה באה עכשיו, ורציתי למצא איזשהו מקום פרטי בו אוכל לצרוח משמחה, אבל לא היה אחד כזה, כמובן.
לא היו אפילו תאים ריקים.
לכן המשכתי לאורך המסדרון ברכבת, עד שאיימי, החברה שלי ראתה אותי וסימנה לי להכנס לתא שלהן.
התחבקתי עם כל החברות שלי שלא ראיתי כל הקיץ והתיישבתי.
החלפנו חוויות מהחופש, ובקושי שמתי לב לזמן שעבר.
הלכתי לחפש את שאר החברות שלי, ובדרך ראיתי את רוז, סיכת המדריך הנוצצת על על חזה מסיירת במסדרון, כנראה מתוקף חובותיה כמדריכה.
התכוונתי להגיד לה שלום, כי לא הספקתי לראות אותה על הרציף, אבל מישהו הקדים אותי.
סקרופיוס מאלפוי יצא מאחד הקרונות.
הוא היה מרוכז בדפים שהחזיק בידו ולא שם לב שרוז, שגם היא לא הסתכלה לאן היא הולכת, באה לקראתו.
ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת.
"אוו, וויזלי, תסתכלי לאן את הולכת!" מאלפו אמר ושיפשף את מצחו.
"תסתכל אתה, מאלפוי", היא אמרה לו ביהירות.
כן, זו רוז שלי... חשבתי מרוצה.
"רגע, אל תגיד לי ש..." היא בחנה אותו, ולמרות שראיתי אותם רק מהפרופיל, יכולתי לראות שהוא מחייך חיוך מרוצה.
"כן, וויזלי, אני מדריך", הוא אמר, ורק אז ראיתי שעל העניבה הירוקה שלו את סיכת המדריך.
"מה עשית בשביל לקבל את זה, מאלפוי, שיחדת מישהו?" היא שאלה בבוז.
,את יודעת מה, וויזלי?" הוא העיף את שיערו אחורה, ואז מבטו נעצר על משהו.
עקבתי אחרי מבטו, וראיתי שכמה חברים שלו מסלית'רין שישבו בקרון ליד הסתכלו עליו בחיוכים מלגלגים.
הוא הסתכל עליהם רק לשנייה, כך שרוז לא קלטה את זה, אבל אני כן.
"את יודעת מה?" הוא חזר "אני חושב שאנחנו יכולים לעבוד נהדר ביחד!"
אני לא יודעת, צריך לבדוק את זה אבל אני די בטוחה שהגיהנום קפא באותו רגע, כי סקרופיוס מאלפוי אמר לרוז וויזלי משהו נחמד.
רוז רק עמדה שם ובההתה בו בפה פעור.
"אהה, כן, אתה צודק", היא אמרה לבסוף.
הם עמדו עוד כמה שניות בשתיקה, עד שמאלפוי מלמל שהוא חייב ללכת לאנשהו.
כשעבר על ידי שמעתי אותו לוחש "בוגדת דם".
הייתי כל כך המומה עד שאפילו לא שמתי לב שרוז ראתה אותי.
"היי, לילי!" היא קראה.
"היי!" אמרתי וקיוויתי שאני לא נשמעת כאילו הייתי עדה לשיחה שלה עם מאלפוי.
היא התכוונה להגיד עוד משהו, אבל אז בדיוק הדלת של התא של הקרון שהיה לידינו נפתח, ומתוכו יצא ליאו, ילד מהשיכבה שלי.
"היי, לילי!" הוא אמר בשמחה והתקרב אליי עם ידיים מושטות לחיבוק.
"אממ, ליאו..." החוותי עם ראש אל עבר רוז שעדין עמדה מולינו.
הוא הסתובב, וכשראה אותה הוא הסמיק.
"אופס, מצטער", הוא לחש לי.
טוב, אז זה הקטע כשבערך חצי מהוגוורטס הם פוטר או וויזלי.
יש לי שני אחים גדולים שחושבים שאף אד לא מספיק טוב בשביל האחות הקטנה שלהם, ושאין ספק שהם יגידו משהו מביך אם הם יראו אותי מחבקת מישהו.
יש לי בן דוד שמרגיש צורך לגונן עליי מכל אחד שמתקרב לרדיוס של קילומטר ממני, ובת דודה שאני בטוחה שתיקח אותי לשיחת האת-מתבגרת-אבל-צריכה-להזהר הקבועה.
אז כן, אני נורא נזהרת בקטעים האלה.
"אז, אהה, רוז, את מדריכה, האא?" ליאו פתאום אמר בלי קשר לכלום.
לילי הנהנה והרימה אליי גבה.
משכתי בכתפיי.
מה הייתי אמורה לעשות?
"מזל טוב", הוא המשיך.
"אוקיי, ליאו צריך ללכת עכשיו", הכרזתי לפני שיספיק להגיד עוד משהו מביך.
דחפתי אותו בכתפיים קדימה והסתובבתי אחורה אל רוז.
היא שלחה לי מבט של מה-לעזאזל-זה-היה-?
הנדתי בראשי לעברה, שתבין שאין לי מושג, והיא משכה בכתפיה.
כשיצאנו מטווח מבטה ליאו הסתובב אליי.
"עכשיו אני יכול לקבל חיבוק?"
צחקתי והושטתי אליו ידיים.
"נו, אז איך היה החופש שלך?" הוא שאל.
"בסדר, די משעמם... איך שלך?"
"גם שלי לא היה משהו", הוא השיב, "אבל אני בטוח ששלך היה יותר מעניין משלי, לפחות יש לך אחים..."
"אתה יכול לקבל אותם את אתה רוצה!" קטעתי אותו, אבל הוא רק הניד בראשו.
"אין לך מושג מה זה להיות בן יחיד, לילי, את צריכה להיות שמחה שיש לך אחים, ועוד עם אבא כמו שלך, אני בטוח שלא היה ך חופש משעמם..."
כן. אבא כמו שלי.
אז מסתבר שאבא כמו שלי לא חשב שהוא צריך לספר לי ששמו  מופיע בספר שלנו על התגוננות מפני כוחות האופל, שלא לדבר על פרק שלם בתולדות הכישוף.
ואני לא יודעת מה אנשים חושבים שאני עושה עם 'אבא כמו שלי'.
אולי הם חושבים שאנחנו יושבים מסביב לאח והוא מספר לנו סיפורים על המלחמה ודברים כאלה, אבל הוא ממש לא עושה את זה.
הוא אף פעם לא מספר לנו סיפורים על התקופה שלו בהוגוורטס, או לפחות לא סיפורים מעניינים.
ולא, כמות הפעמים שהוא הצליח להתחמק מפילץ', השרת שלהם היא לא סיפור מעניין.
לא הצלחנו לסחוט לא מאמא ולא מאבא שום דבר על המלחמה, או אפילו על הקטע שלהם עם דראקו מאלפוי, שהוא במקרה גם האבא של סקרופיוס מאלפוי.
אבל לא אמרתי לו כלום מכל זה.
מי אני שאנפץ לו את האשליה שזה כל כך מגניב לגדול עם 'אבא כמו שלי'?
לכן לא אמרתי כלום, אלא רק משכתי בכתפיי.
"בכל מקרה", הוא המשיך, "את אולי תחשבי שאני חנון, אבל אני ממש חיכיתי שהחופש יגמר.
היה לי כל כך משעמם. הדבר היחד שהיה לי לעשות זה לקרא, אז אל תתפלאי אם אני אתחיל לצטט לך משהו מספר הכשפים הבסיסי רמה אברע", הוא צחק, ואני הצטרפתי אליו.
"אל תדאג, גם רוז יודעת את הדברים האלה בעל פה", חייכתי אליו.
הסתכלנו אחד על השני בחיוך.
אתם מכירים את הרגעים האלה?
אז זה היה אחד מושלם כזה, עד שהוא נהרס.
לא הסתכלנו על הדרך, לכן לא ראינו את האישה עם עגלת הממתקים ונתקעתי בה,כמעט הופכת את העגלה.
"אוו..." נאנקתי.
"רוצים משהו מהעגלה, חמודים?" היא שאלה, כנראה שלא היה לה אכפת ששרביטי במבליק כמעט שיפדו לי את המעיים.
"אה... כן..." ליאו אמר, מתאפק לא לצחוק.
קמתי ולקחתי לעצמי כמה חטיפים.
חיטטתי בתיק כדי למצא את הכסף הדרוש, אבל עד שמצאתי ליאו כבר שם כמה מטבעות על העגלה.
"זה בשביל הכל", הוא אמר.
"ליאו, אתה לא צריך לעשות את זה", גלגלתי עיניים והושטתי לה את הכסף.
"אני יודע שאני לא צריך, אבל אני רוצה", הוא השיב.
"ליאו..."
"די, לילי, רדי מזה" הוא סגר את אצבעותיי סביב הכסף והושיט לאישה את המטבעות.
"תודה", מלמלתי כשהמשכנו ופתחתי חבילה של צפרדעי שוקולד.
תפסתי את הצפרדע לפני שהספיקה לברוח והפכתי את הקלף שהיה בתוך האריזה.
היה לי מזל.
על הקלף הופיע עין הזעם מודי, אחד מההילאים הכי טובים שאי פעם היו.
ממה שהבנתי, אבא שלי הכיר אותו.
האמת היא שאני לא אוספת אותם אז לא היה לי ממש אכפת איזה קלף זה יהיה, ידעתי רק איזה קלף אני רוצה שזה לא יהיה.
"האא! תראי מי יצא לי!" ליאו הראה לי את הקלף שלו.
חרקתי שיניים ולא אמרתי כלום.
פניו של אבי ניבטו אליי מתוך הקלף.
הוא חייך וקרץ ואז עזב את הקלף, בטח כדי ללכת לאיזו תמונה אחרת שלו שתלויה במקום מפורסם.
ברור.
כאילו לא מספיק שאני לומדת עליו בבית ספר, עכשיו אני גם רואה אותו בחטיפים שאני אוכלת.
איזו פתיחה לשנת הלימודים...

הפרק הקודם		הפרק הבא