Stay

~מכיל ספוילרים קלים להתלקחות~

עבר כבר שבוע מהמשחקים, ועדיין לא דיברנו.

"לעזאזל," אני ממלמל. הידיים שלי צורבות, לא שמתי לב שהתבנית של העוגה רותחת. אני מסתכל על העוגה המוכנה, היא יצאה מעולה. "זיגוג." אני מזכיר לעצמי. זיגגתי על העוגה צורה של פרח. הידיים צורבות שוב, אני אבקש מאימא שלה משהו לזה.

אני צועד אל הבית שלה. עוד לא הסתגלתי לרגל המלאכותית הארורה, ולא לשכונת המנצחים. אני דופק בדלת ומחכה שהיא תפתח.

הדלת נפתחת ופרים עומדת שם. "היי, פיטה," היא אומרת.

"היי, קטניס בבית?" אני שואל.

היא חושבת רגע. "אממ, אני חושבת שהיא הלכה ליער..." היא מהססת. "לפגוש את גייל."

"אה." אני מנסה להסתיר את האכזבה שבקולי. "טוב, לא משנה."

"להודיע לה שדפקת?" פרים שואלת בחוסר אונים מסוים.

אני מתרחק. "אין צורך."

"מה קרה לידיים שלך?"

"ביי, פרים."

הדלת נסגרת מאחוריי ואני משליך את העוגה מבעד לחלון של היימיטץ', הנחירות שלו מפסיקות לשנייה ומתחדשות שנית.

לאחר כמה ימים אנחנו נתקלים אחד בשני בפתח הבית של היימיטץ'.

"היי," היא ממלמלת.

"מה קורה?" אני פותח את הדלת ונותן לה להיכנס.

"גרוע." היא חוסכת את השקרים.

"ממש גרוע."

"לגמרי."

השיחה לא ממש מתפתחת, אז אני ניגש להיימיטץ', ששכוב על הספה. "היימיטץ', קום."

הוא נוחר חזק יותר בתגובה.

"קום!" אני מנער אותו.

קטניס עומדת מאחוריי נבוכה.

"תסתכלי על זה." אני מנסה לשבור את הקרח. אני לוקח בקבוק אלכוהול ודוחף להיימיטץ' מתחת לאף.

הוא נוחר שוב ומתעורר מיד.

היא צוחקת בתגובה. "אני צריכה ללכת." היא אומרת ויוצאת במהירות.

"ביי..." אני קורא מבעד לדלת הנסגרת.

היימיטץ' בוהה בי. "מה קרה הרגע?"

היום הגיע.

אני לא רוצה שהוא יגיע. סבב הניצחון זה דבר כל-כך אכזרי. להסתכל בעיני המשפחות שאת בניהן הרגת, לנסות לנחם אותם.

הכנתי כבר נאומים, אבל הם לא אמיתיים. מה כבר יכול לנחם את המשפחות האלה? אני חושב לעצמי בזמן שצוות העיצוב שלי מגלח לי את הזיפים הבלונדיניים שצמחו לי על הלחי.

לאחר שהם מסיימים אני יוצא מהבית לקראת קטניס.

אני לא צריך אפילו להעמיד פנים, להפך, אני צריך להפסיק לשקר לעצמי.

היא רצה אליי ובכל צעד שהיא עושה אני מרגיש את הלב שלי מתכווץ. אני תופס אותה ושנינו מחליקים על השלג. היא מצמידה את שפתיה לשפתיי, ואני מתענג על הרגע הזה, רגע שבכלל לא היה אמור לקרות. אני מנסה להחדיר את לשוני אל פיה, אבל הוא נשאר אטום.

אני אדם מגעיל. פשוט מגעיל.

היא מתנתקת ממני ואני נמשך אליה אוטומטית, אבל היא רק קמה ועוזרת לי לקום.

אני מתעורר באמצע הלילה וניגש מיד לצייר. הפעם זה לא היה סיוט.

אני מצייר עיניים מושלמות ואף מושלם ושיער מתנופף. אני מסיים ומביט בקטניס שכאילו נגלתה על לוח הציור. אני קורע את הדף ומשליך אותו מחוץ לחלון. אני מתיישב על הרצפה בעגמומיות. דמעה זולגת על הלחי השמאלית שלי. הגרון שלי מתייבש ואני יוצא לשתות מים.

אני מתיישב על הכסא ובוהה מבעד לחלון הרכבת, מסתכל על הנוף שחולף על פניי במהירות.

העולם אכזרי.

אני שומע את דלת חדר נפתחת ואני מסתובב מייד לבדוק מי זה, אבל זה רק היימיטץ'.

הוא בוהה בי בעיניים אדומות. "מתקשה להירדם?"

"נרדמתי כבר," אני אומר במהירות.

הוא מהנהן יותר מדיי פעמים.

"תחזור לישון, יצור חסר תקנה." אני זורק לו.

"מי יושן?" הוא צוחק במרירות ומתקדם לעברי בצעדים מתנדנדים. "רק הבני-זונות מהקפיטול יושנים."

"היימיטץ', אתה שיכור."

"אז מה? זה נכון."

אני שומע צרחה מכיוון החדרים, ונמלא בעצב כשאני מזהה את הקול.

"טוב, בעצם גם אנחנו יושנים." הוא מנסה להתיישב על כיסא. "אבל זה רק בשביל כדי לראות את הזוועות האלה שוב." הוא מצליח להתיישב ונראה דיי מרוצה מעצמו.

"פרים, לא!!!" אני שומע אותה צורחת.

"קדימה, גוש אהבה שכמותך." היימיטץ' תוקע בי מרפק חלוש. "זאת ההזדמנות שלך."

"אני לא עומד לנצל אותה," אני אומר את זה בקול גבוה מדיי.

הוא פולט נחרת צחוק ומתחיל להשתנק.

"אתה פשוט דוחה."

הוא ממשיך לצחוק זמן מה ונרדם על הכיסא.

אני נאנח.

"לא!!!" עוד צרחה מוכרת.

כאילו זה תגובת שרשרת, אני נזכר במשחקים. אני וקטניס ליד קרן השפע כשמוטציות הזאבים מסביבנו. אני מנער את הראש ומסיים לשתות את המים שלי.

אני נעצר ליד הדלת של קטניס. אני שומע בכי מריר ונשיפות צרודות. אני דופק על הדלת, היא לא מתעוררת. אני מהרהר, ואוחז בידית. לבסוף הידית ירדה מעצמה והדלת נפתחת, חושפת את קטניס בתוך בלאגן שמיכות על המיטה שלה. אני צועד אל המיטה בחוסר ביטחון וניגש אליה, מלטף לה את הלחי הרטובה שלה. "קטניס..."

היא מתעוררת בפתאומיות מבהילה. "מה... מה אתה עושה פה?" היא שואלת בבלבול.

"צרחת, ולא... לא רציתי שתמשיכי לראות את הסיוטים האלו." אני עונה.

הבכי שלה מתחדש. אני מתיישב על המיטה שלה.

"על מה חלמת?" אני שואל.

"זה היה כל-כך נורא!" היא אומרת ומחבקת אותי, מפילה אותי לשכיבה. "חלמתי על המוות של רו, ואז ראיתי את פרים בין העצים, והיה קול של ירייה, והיא נפלה מהעץ, והנשיא סנואו יצא מהשיחים... ואז הוא ירה בה שוב פעם וכיוון את האקדח אליי, והכל השתנה ברגע שהוא ירה, היינו בקפיטול, אני ואתה, ואז..." היא נחנקת מהדמעות. "אווקס נכנסת לחדר שלי, ואני רואה מולי את פרים."

אני מעביר את ידי בשיער שלה. היא נצמדת אליי ואני נרעד בתגובה.

"בבקשה, אל תלך," היא אומרת ומרטיבה את החולצה שלי בדמעותיה. "אני לא רוצה שיהיו לי שוב סיוטים כאלה..."

אני מחבק אותך בחזרה ולוחש לאוזנה, "אל תדאגי, אני לא הולך לשום-מקום."

אנחנו מתעוררים מאור השמש, אני על הגב והראש של קטניס מונח עליי. "בוקר טוב..." אני אומר.

היא נראית קצת בהולה, אבל היא מבליחה תודה וממלמלת משהו על זה שהיא צריכה להתלבש.

בארוחת צהריים אין אף-אחד חוץ ממני, קטניס והיימיטץ'. כולם תכננו את העיצוב של שנינו.

היימיטץ' שבר את המבוכה בנינו ופטפט בקולי קולות.

אני מתחיל ליהנות מהשיחה הזאת ובדיוק אז היא מפילה את הפצצה. "אתה יודע," היא פונה אליי. "אולי תציע לי נישואים בקפיטול?"

הלב שלי מתכווץ ואני מרגיש את הריאות שלי מצטמקות. "בסדר," אני ממלמל בקול חנוק. היא אמרה את זה כאילו זה ברור מאליו, כאילו זה לא אמור לכאוב לי. לא אכפת לה ממני? היא לא שמה לב לזה? לא הבנתי אותה באותו רגע. "אני צריך ללכת לשירותים." אני פולט ונכנס במהירות לחדר שלי. נכנסתי לשירותים ושטפתי את הפנים.

התגבש במוחי רעיון. אם היא רוצה ללכת על זה, נלך על זה עד הסוף. כולם כבר יודעים על זה שאני נכנס למיטה שלה בלילות, אז למה לא להגיד שהיא בהריון? זה ירצה את הנשיא סנואו. וככה אולי קטניס תבין איך אני מרגיש כלפיה. זאת ההזדמנות היחידה שלי.