יש אהבה באוויר

תהנו!!!!!

פיק ראשון,אז,מחיאות כפיים!!!!!!!

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה היה לילה אפל ועצוב.

לילה רע.

באותו לילה ישנתי במיטתי שבהוגוורטס.הרגשתי גרוע.גם מבחוץ,וגם מבפנים.

מבחוץ הרגשתי כאילו מישהו מטפטף עליי קרח,כן,קרח.והקור היה בלתי נסבל,אבל הקור שבפנים היה נורא אפילו יותר.החלומות שלי היו עצובים,וכך גם לבי.לבי השבור.

באותו בוקר החבר שלי זרק אותי.וזה כאב.למרות שניסה לעשות את זה עם הרבה פחות כאב ממה שהיה.

ובאותו לילה חלמתי חלום.חלום של זיכרון.הזיכרון הטרי מהבוקר...

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חלום:

אותו בוקר היה חלום,אבל במהרה הפך לסיוט.

קמתי על מיטתי הרכה ,פתחתי עיניים  ופיהקתי.פתאום ראיתי משהו על השידה שלי.

זאת הייתה בונבוניירה בצורת לב.

'זה בטח מגיל' חשבתי לעצמי.גיל היה חבר שלי והוא כל הזמן שלח לי דברים רומנטיים.דברים כמו אלה.

ואז ראיתי שפתק היה מודבק לבונבוניירה.

פתאום שמעתי קול מוכר עולה מהמיטה שלידי:"נווו,אמילי,תקראי כבר",זאת הייתה חברה שלי,סופי.

"ואם אני לא אקרא?"שאלתי בזלזול מזויף."זה פרטי!"

"אווו" אמרה "זה מגיל?"

"בואי נחשוב רגע ביחד" אמרתי בציניות  "זה בצורת לב ואני מחייכת, נו הבנת?"

"טוב,טוב.הבנתי" אמרה"אז את מתכוונת לקרוא?"

"אוקיי,אני אקרא" אמרתי והתחלתי לקרוא.

לאמילי שלי,

קודם כל רציתי להגיד לך שיהיה לך בוקר נהדר ומושלם(בדיוק כמוך)

   ורציתי לשאול אותך משהו,רוצה לצאת איתי להוגסמיד ביום שבת?  

     מקווה לתשובה חיובית                    
               שלך, גיל

"אווו,איזה חמוד!"אמרתי.

"נו,מה את אומרת?" שאלה אותי סופי.

 "מה זאת אומרת?"שאלתי אותה בבלבול.

"את מסכימה לו או שלא?"שאלה

"ברור שכן!"אמרתי לה.

קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת.כשיצאתי הרגשתי נקייה ורעננה.

לבשתי את תלבושת בית הספר הכי טובה שלי ויצאתי לחדר המועדון,ומשם למסדרונות הוגוורטס.

כשנכנסתי לחדר המועדון שמעתי את הקול שהכי לא רציתי לשמוע,הקול של ידיד שלי,דון.

"לאן את הולכת?"שאל אותי.

"לחבר שלי,למה?"שאלתי.

"מי?"שאל אותי,ברצינות גמורה יש לומר.

"מה מי?גיל!"עניתי לו בקצת בלבול.

פתאום הוא החזיק בבטנו והתחיל לצחוק.לא הבנתי על מה הוא צחק.

"אז את לא יודעת!"צווח בשמחה.

"מה אני לא יודעת?"שאלתי בכעס.שנאתי חוסר ודאות.

"את לא יודעת שהוא זרק אותך!"הוא כמעט רקד.

"מממהההה!!!!"צרחתי בכעס.

"כן,מסתובבת שמועה שמועה בהוגוורטס כבר שעה על זה שגיל גמר איתך,הוא גם אמר שהוא שלח לך מכתב עם הסברים" לפתע הוא נשמע רציני,אולי אפילו מפוחד.

לפתע הבנתי משהו.מישהו ניסה למנוע ממני את העוול,הבטחתי שאני אודה לו...אחרי שאחטיף לגיל.

"עכשיו תסלח לי,אבל אני חייבת להחטיף לגיל" אמרתי ויצאתי מחדר המועדון.

 בזמן שהלכתי במסדרונות חשבתי לעצמי מחשבות.

'מעניין מי ניסה למנוע את זה?'

'אני כבר יודעת איפה אני יחטיף לגיל' ועוד דברים בסגנון.

ברגע שנכנסתי לאולם הגדול כולם השתתקו ובהו בי.

"אתם יכולים להמשיך" אמרתי.הפטפוטים חזרו בהדרגה ולפתע האולם שוב נהיה רועש.

הלכתי לכיוון שולחן רייבנקלו,הבית של גיל.ראיתי שהוא עצוב.

 למה  פתאום ככה אתה זורק אותי?" אמרתי לו.

"תשמעי,זהזזה פשוט חייב להיות ככה."אמר בגמגום.

"למה?"שאלתי בכאב.

"זה פשוט שאני לא חושב שאנחנו מתאימים" אמר.

"טוב,אם ככה אתה חושב אז אני אלך" אמרתי לו,ממררת בבכי.

"שמעי,זה לא את,זה אני.את הבחורה הכי מדהימה שפגשתי,אני פשוט חושב שאני ראוי לך.את צריכה משהו שמתאים לך מישהו ברמה שלך" אמר גיל.

"תודה גיל,אתה ממש משפר לי את ההרגשה,"אמרתי לו,עדיין קצת בוכה."אבל עדיין נוכל להיות ידידים,נכון?"

"אני בטוח שכן,"אמר" עכשיו בואי ותני לי חיבוק" אמר ופרש את ידיו.נתתי לו חיבוק.

"טוב,אז ביי" אמרתי.

"ביי" ענה בתשובה.יצאתי מהאולם,יצאתי מהאולם עם לב שבור,בוכה על גורלי המר.

וכך,הייתי חסרת חבר ועצובה,מאוד עצובה.

סוף חלום

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התעוררתי בבוקר עם טעם מר בפה.

'בטח בגלל מה שקרה אתמול' חשבתי לעצמי.

התלבשתי תלבושת בית הספר בלי להתקלח.לא היה לי כוח.

הייתי אומללה.

כל היום הזה עבר עליי רע.

כולם ניסו לעודד אותי,אבל אף אחד מהם לא הצליח.

כולם אמרו דברים כמו:'את תסתדרי בלעדיו','יהיה בסדר' ועוד דברים בסגנון.

הייתי עצובה.

חשבתי על הדברים שגיל אמר לי.'זה לא את,זה אני','אני לא חושב שאנחנו מתאימים 'ו' את הבחורה הכי מדהימה שפגשתי',והקטע,שזה כאב לי.כאב לי לראות אותו עם כאב.הוא באמת לא רצה שניפרד.

כשנגמרו הלימודים חזרתי לחדר המועדון,התיישבתי על אחת הכורסאות והתחלתי להכין שיעורים.

פתאום דון התיישב על הכורסא שלידי ופתח איתי בשיחה.
"אני ממש מצטער על מה שקרה אתמול" אמר.

"לא נורא" אמרתי וצחקתי צחוק אומלל.

"כן,זה כן נורא,"אמר בדאגה" מה אני יכול לעשות כדי לשפר את ההרגשה שלך?"

"טוב,אתה יכול למצוא לי תכניות לשבת,מחר" אמרתי ושוב צחקתי את אותו צחוק אומלל.

"טוב בדיוק התכוונתי להציע משהו" אמר.

"על מה חשבת" אמרתי בהרמת גבה.

"טוב,אממ,רוצה לבוא איתי להוגסמיד ,"אמר" זאת אומרת, בתור ידידים" מיהר להוסיף.

"טוב,בנסיבות אחרות הייתי צוחקת לך בפרצוף ומכניסה לך אגרוף במקום רגיש,אבל עכשיו,אין בעיה" אמרתי לו,צוחקת.

"זאת בדיוק התשובה שציפיתי לה" אמר,גם הוא צוחק.

"טוב...אז אני מניחה שניפגש מחר" אמרתי לו.

"לילה טוב" אמר דון.

"לילה טוב" אמרתי לו ונשקתי לו על הלחי,משאירה את דון בוהה בחלל הריק במבט חולמני.
עליתי במדרגות של מגורי הבנות.והפעם,בניגוד ללילה הקודם,הלכתי לישון עם חיוך על הפנים,מחכה ליום שיגיע מחר.

סוף פרק א'

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תגובות!!!!!!!

 מקווה שנהניתם,שלכם,נירון.

		הפרק הבא