להילחם באהבה.

היי!

זה פיק שכתבתי את הפרק הראשון שלו ממש ממזמן, וסופסוף התחלתי להמשיך אותו. אני מקווה שתהנו,[אם הוא יתקבל], ואני ממש ישמח לתגובות!

***

"כן".
" הו, בחייך לילי! לא תהרוג אותך פעם אח.." ג'יימס ניער את ראשו בבלבול.
" סלחי לי, האם אמרת כרגע כן?" ווידא בחוסר אמון מובהק.
לילי הנהנה בחיוך. "כן".
ג'יימס שקל לצבוט את עצמו, אבל שלל את הרעיון מחשש להיראות אידיוט.
"אני חושב שאת צריכה לדפדף במילון רגע.. לא נראה לי שאת מבינה את פירושה המדויק של המילה כן."
לילי הביטה בג'יימס בחיוך.
אוקיי, לפי הדרך שלילי הביטה בו- היה נראה שהיא מבינה טוב מאוד.
'וואו' מבוהל, היה כל מה שג'יימס הצליח לגייס מגרונו הנחנק מהלם.
הסיטואציה שעשעה נורא את לילי, אבל ג'ני חיכתה לה בספרייה, והיא הייתה חייבת למהר.
"ובכן, אני חייבת למהר.. אולי נלך מחר להוגסמיד? תחכה לי ב-9 בחדר המועדון?"
ג'יימס הנהן, מתקשה להחזיר את עיניו הפעורות אל גודלן המקורי.
לילי הנהנה, העיפה לעברו נפנוף חטוף, ומיהרה אל הספרייה.
ג'יימס פסע במסדרון בדרך אל חדר הבנים. הוא הרגיש כל-כך מאושר, כל-כך מופתע, כל-כך..
תלמידת שנה חמישית שלחה לעברו מבט מפוחד, והצצה חטופה באחת המראות הבהירה לו למה.
מסתבר שהחיוך שלו היה קצת יותר גדול מבדרך כלל.
טוב, עכשיו הוא הרגיש כל-כך פוץ.
הוא ניחם את עצמו בעובדה שתמיד חלם להרגיש כמו סנייפ לרגע אחד, והלך אל חדר הבנים בחיוך.
ג'יימס פתח את הדלת, והשליך עצמו על המיטה הרכה.
3 שנים.
כבר 3 שנים שהוא מנסה לגרום ללילי העקשנית להסכים לצאת איתו.
ועכשיו, פתאום, היא מסכימה. בשנה ה-6.
מה קרה שדווקא היום?
ג'יימס נזכר בכל הפעמים שהציע ללילי לצאת איתו, והדבר היחיד שיצא איתו הייתה סטירה.
בעודו עוצם את עיניו וחולם בסיפוק על הבירצפת שיגיש ללילי מחר, נרדם ג'יימס על מיטתו, והפסיד את השיעור להיום.

לילי הביטה במראה, מופתעת מעצמה.
כרגע היא הסכימה לצאת עם ג'יימס פוטר. וואו.
היא יכלה לנסות להסתיר זאת- אבל העובדה ששמחה על שעשתה כך, הייתה כתובה על כל סנטימטר בפרצופה המחויך.
אז נכון. בשנה השלישית והרביעית ללימודיהם בהוגוורטס, לילי לא הסכימה בשום פנים ואופן לצאת איתו. היא חשבה אותו לפוץ מנופח, ולא יותר מזה.
אבל מאז אותו מקרה בשנתם החמישית, לילי לא יכלה להישאר אדישה לג'יימס פוטר.
היא לא שכחה את אותו המקרה- בו אוכל מוות כוון לעברה את שרביטו, בעודו קורא לה בוצדמית.
קללת הקרושיאטוס הייתה פוגעת בלילי, אילולא ג'יימס היה דוחף אותה.
מאז לילי הבינה שהיא חשובה לו, ושהוא לא מה שהוא מציג לכולם.
לקח לה קצת זמן להיפתח אליו, אבל הנה- היא יוצאת איתו מחר. זה באמת קורה.
זה באמת קורה?

ג'יימס התעורר בערפול חושים. מבט חטוף בשעונו, חשף מולו את העובדה הנוראית ביותר שנחשף אליה עד כה.
"שיט. פספסתי שיקויים".
טוב, היום הזה היה מושלם מידי. לפחות משהו אחד היה חייב להיהרס.
ג'יימס דפק על ראשו, שהתחיל לכאוב לו מעט.
הוא נזכר במה שקרה לו בשנה שעברה; איך שקיבל אז את החיזיון ההוא, שגילה לו שאוכל מוות יכוון לעבר לילי את קיללת הקרושיאטוס.
הוא לא ידע מתי זה יקרה, לכן, עקב אחריה במהלך כל השנה, בעזרת מפת הקונדסאים. כשראה שאוכל המוות (לוציוס מאלפוי) הולך לעבר לילי, רץ לעברה והדף אותה.
הוא התרגל לקבל את החזיונות המוזרים הללו- איך שהוא, הם היו מועילים.
הוא ניסה לקום; אך מיד נתקף סחרחורת. ג'יימס אחז בראשו.
הוא ידע. זה עומד לבוא.
עוד אחד משלל החזיונות המוזרים האלה.
הוא פחד מהחזיונות שלו, אך גם רצה בהם. אך לא בחיזיון הזה. חיזיון זה, היה הסיוט בהתגלמותו.


אני חייב להציל אותם.. לא יכול לתת לו.. לוולדמורט. הוא ייפגע בהם; הוא יהרוג אותם.
אני רץ, צועק ללילי שתברח.. אני אנסה לעכב אותו.
הם לא יכולים למות. פשוט לא.
והנה היא, לילי; אהבת חיי, מגינה על הארי.
וולדמורט הורג אותה, מעיף אותה מדרכו כאילו הייתה נוצה.
ההלם שמכה בי, מתמזג עם עוד הרבה רגשות.
אני אפילו מצליח לזהות כמה מהם; עצב, פחד, בלבול, דאגה.
הארי עוד לא מת.. עוד יש סיכוי. להציל אותו.
אני מנסה לקום לעברו, אבל חלש מידי בגלל כוחו של הלורד.
עיניו הירוקות של הארי ננעצות בי בהבעה מבולבלת. אני פתאום שם לב כמה הוא דומה לי, באופן כל-כך אבסורדי.
הקללה הממיתה נשלחת לעברו כמו פצצה שאי אפשר לעצור. לא, בבקשה..

ג'יימס פער את עיניו באימה.
נשימתו נקטעה, והוא הרגיש כאילו ראשו עומד להתפוצץ.
ההחלטה באה במהירות. כאילו הייתה שם תמיד, ורק חיכתה לזמן המתאים לקפוץ.
ג'יימס ידע מה נכון לעשות. מה נכון בשביל לילי, מה נכון בשביל.. הארי.
הארי שהוא לא מכיר, הארי שלא יזכה להכיר.
הוא יפסיק לרדוף את לילי. הוא ילחם באהבתו כלפיה.
היא תפגע.. אבל עדיף שתפגע מאשר תמות.
כך, ייגאל אותה מגורל מוות שלא מגיע לה.
ואת הארי.. ייגאל מגורל.

***

מקווה שנהנתם!

את הפרק הזה כתבתי ביחד עם חברה טובה שלי נטע, ואת ההמשך אני כותבת לבד.

תגובות!!:)

		הפרק הבא