House of the Rising Sun

ם הפיקצר: House of the Rising Sun (כן, השיר ההוא מהסיקסטיז).
שם הכותבת: מאיו.
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: PG.
שיפ: ג'ן. 
דמויות: טום רידל, בעיקר.
ז'אנר: אנגסט.
אורך: 1029 מילים.
וויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג על הדמויות והעלילה. אני לא מתכוונת לעשות מזה רווח אישי או משהו, לצערי.
תודות: לאנימלס ולכל מי שקיברר את השיר הזה אי פעם כי זה נתן לי השראה. למרות שבעיקרון הגרסה של האנימלס הכי המריצה אותי לכתוב את זה D:
הערות: נופ ~ חוץ מזה שזה שיר סגיד ושוולדי הוא נוטי בוי כי לפי התיאוריה של נטע ושלי היה לו רומן מהצד עם אמא של ג'ים מוריסון בגלל שהוא טס לאמריקה בחופשה כלשהי ב1943. חהחה.

יולי, 1943 –

הבוקר עלה בעיירה הנגלטון הקטנה – השמש זרחה כתמיד, הציפורים צייצו והעיירה הירוקה והקטנה נראתה כאילו שמחה לקבל את השמש העולה אליה.
אבל משהו היה חסר. טיול הכרכרה הראוותני הרגיל של משפחת רידל – העשירים מהגבעה, כפי שתושבי העיירה אהבו לכנות אותם היה חסר. בכל בוקר, עם זריחת החמה, הרידלים היו הראשונים לדעת על כך שיום חדש התחיל – שהרי גרו על הגבעה המרוחקת – וזה הזמן לעוד סיור כרכרות ראוותני, מחויט ושחצני. אבל הבוקר הוא לא התקיים כסדרו – וכולם ידעו למה.
הרידלים נרצחו. אבל איש לא מצא סימנים של אלימות, חנק או ירידה פתאומית במצבם הבריאותי.
קול טפיפות רגליים נשמע בפונדק המקומי של הנגלטון הקטנה; קול שהיה חזק יותר מפטפוטיהם הנלהבים למשמע רכילות חדשה של תושבי העיירה.
כל תושבי הנגלטון הקטנה שהיו כעת בפאב ושוחחו על ענייני היום הסתכלו על הזר. הוא נראה צעיר – מאוד צעיר; אפילו נער – ונעים הליכות, והזכיר להם מישהו שנראה שכבר שכחו. עם זאת, משהו בחזותו – בפניו המוצללים, הארוכים, ובעיניו במיוחד – היה מאיים ומפחיד, כך שאף אחד לא העז לפלוט הגה. אף אחד מלבד האיש הזקן עם מקל ההליכה. 
"אתה מוכר לי, בחור צעיר," הוא אמר בקול בטוח והצביע לעבר הצעיר. "אתה לא במקרה טום רידל?"
"לא, אדוני. אני לא טום רידל. אני לא מכיר אחד כזה." שיקר הנער הזר וזיק של שנאה אדומה ובוערת נראה בעיניו האפורות-כחולות – אבל לא נראה שמישהו באמת שם לב לשנאה שבערה בעיניו כשאף אחד לא העז להסתכל בהן מחשש להיכוות מעוצמת האיום של המבט בלבד. "למה חשבת ככה?"
"הממ – " נשמע שהזקן כבר לא כל-כך בטוח בעצמו, מאחר וקולו רועד. "לא, לא חשוב. כנראה באמת טעיתי."
ושוב חזרו הלחשושים והפטפוטים הנלהבים מכל עבר. 
הנער התיישב מול הדלפק בהבעת גועל וניסה לקלוט קטעי שיחה מהעלמות ששוחחו לידו בקדחתנות על איזה זוג זקנים ובנם השחצן שנרצחו היום בבית שבמעלה הגבעה. 
"פרנק ברייס הזקן – ההוא שיושב שם, את יודעת, פטי – " העלמה הראשונה, הבלונדינית עם העיניים הכחולות שנראתה קצת מבוגרת לנימת קולה הילדותית והצפצפנית הצביעה על המוגל הזקן שדיבר אליו קודם – "אמר לאמא שלי שכל מה שהוא ראה על הגבעה שהבית של הרידלים נבנה עליה אחרי זה היה איזה ילד בן חמש עשרה או משהו כזה – והילד נעלם לפני שהוא הספיק לקרוא לו. הוא אמר שהוא נראה בדיוק כמו טום רידל – אבל מה הוא יודע, את יודעת..."
הנער חש שנאה עזה שמפעמת בכל נים ונים בגופו למשמע השם 'רידל'. לא ששם נעוריה של אמו היה טוב מזה בהרבה – אמו התנהגה כמו מוגלגית פשוטה ומצחינה כשמסרה אותו לבית יתומים במקום לדאוג לחייה המזורגגים בקסם – שהסבא המטומטם שלו לא לימד אותה אף-פעם. אבל כל זה לא היה קורה אם אמו לא היתה מתאהבת במוגל המטונף שדומה לו הוא רצח היום. הוא לא היה צריך לנקום, כי הוא בכלל לא היה נולד. 
'זה היה חוסך לי הרבה סבל,' חשב ונאנח.
"אתה מתכוון רק לשבת פה ולבהות בתקרה, ילד?" שאל המוזג בקול חלוש ומהוסס – שנראה שהתכוון להישמע חזק, ברור וכעוס.
"הממ?" שאל הנער, התעורר ממחשבותיו בהקיץ והישיר מבט אל המוזג עב-הבשר.
"לא כלום," המוזג חזר בו, מפוחד – שמא עיניו של הנער יפערו חורים בבשרו החי. 
'טוב,' הוא קם ממושבו לאחר עשר דקות של בהייה בתקרה ומחשבות על עברו ועתידו בתור הקוסם החזק ביותר שאי-פעם התהלך על האדמה הזאת. 'הגיע הזמני ללכת.'
הוא הלך באיטיות – יש שיאמרו דרמטיות יתר, תיאטרליות מסוימת – לדלת, ורגע לפני שעבר את מפתנה, נשמע קול של לחשוש נחשי, ומייד לאחריו, חזק וברור, אמר, "השמש לא תזרח יותר על בית משפחת רידל. זכרו את דברי."
אף אחד לא הבין מה פשר המשפט, אבל מאוחר מדי מכדי לשאול – הנער נעלם כלעומת שבא, והשאיר אחריו הד שעד היום משמש כעוד חלק שמעולם לא השתנה במיתוס המפורסם של הנגלטון הקטנה על מותם של הרידלים.

מאי, 1998 –

הלורד וולדמורט מביט מלמעלה על הוגוורטס הנחרבת והנשרפת לאיטה. בית הספר שהיה בשבילו כמעט כמו בית במשך שבע שנים תמימות – השנים הכי יפות והכי אנושיות של חייו – עכשיו עולה בלהבות ונחרב עד היסוד במצוותו. 
כמה שנים חלפו מאז שביצע את הרצח של אביו, של סבו ושל סבתו. כמה שנים היו לו כדי להתחרט על מעשיו; כמה שנים היו לו לתקן את החורבן שהשליט בעולם הקוסמים ובעולם המוגלגים כאחד.
לא רק כשהיה צל של עצמו באלבניה – הוא אף הגדיר את הימים ההם מאוחרים מכדי להתחרט, שכן היו לו כבר תומכים נלהבים כמו בלטריקס שרק חיכו לרגע בו יחזור – והוא לא רצה להכזיב.
האדם היחיד שהיה מתאכזב באמת אם היה וולדמורט מאכזב את תומכיו, היה הוא עצמו. הוא שנא להשאיר מטלות לא גמורות. 
"אם רק... אם אמא לא היתה מתאהבת בטום רידל," הוא נאנח, ואם היה אנושי אולי אפילו היה בוכה, "אם כל זה לא היה קורה... אולי הכל היה טוב היום. אולי לא הייתי פה. לא הייתי פה. לא הייתי יכול להיות פה. אף אחד לא היה מת." הוא מצטמרר רק מעצם המחשבה שרגש הנקמה שפיעם בו במשך שש-עשרה וחצי שנה כלפי אביו גרם לו להפוך למפלצת שהוא היום ולעשות את כל המעשים הנוראים שביצע במשך שלושים השנים האחרונות – ואולי, אפילו, אם היה אנושי, הוא היה מת בשיבה טובה, עם אישה יפה, ונהיה פילוסוף בגוז. וכל זה לא היה קורה.
"אבדה קדברה!" הוא קורא בלב כבד ומנסה שלא להראות זאת, תוך כדי שהוא מכוון את השרביט לעבר ליבו של הארי פוטר. הארי פוטר, שהיה מרכז העניינים בשבע-עשרה השנים האלה. שבע-עשרה שנים שהוא רודף נער מסכן וחף מפשע שבקושי זוכר משהו מההורים שלו. 
הארי מת. הכל נגמר. הוא ניצח. עכשיו הכל בידיים שלו, והוא מתקשה לחשוב מה הלאה. הוא אף פעם לא תכנן מה הלאה; הוא רק רצה לנקום באביו נקמה ראויה על כך שהשאיר את אמו למות ולבלות את שארית חייה בייסורים וסבל מתמשכים – עד שמתה למענו. למען האהבה. אז אהבה היתה כל הסיפור. 
הוא רצה להיות נאהב. הוא רצה להרגיש משהו. אבל כל שהרגיש היתה שנאה. שנאה כלפי כל העולם. בגלל אדם אחד אידיוט שלא החזיר לו אהבה.
הוא עייף מהמלחמה הזאת. הוא רק מקווה שמישהו יחזור להרוג אותו ולגמור עם זה כבר. לא נשארו לו הורקרוקסים, והוא כמעט מרגיש את האנושיות חוזרת לפעפע בו שוב, כמו דם חדש. אבל הוא יודע שהוא לא באמת יהיה אנושי – עד שימות.
ואז הארי פוטר חוזר איכשהו מהמתים. 
"אקספליארמוס!" פוטר קורא, חזק וברור.
"אבדה קדברה!" הוא קורא שוב, והפעם אפילו לא מנסה להסתיר את העייפות שבקולו. 
הוא מוטח לאחור ומעוצמת החבטה בקיר הוא נופח את נשימתו האחרונה, ומת – מחייך. 
המילים האחרונות שהוא נזכר בהן היו המילים שאמר אז, כשיצא מהפונדק. הוא זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

השמש לא תזרח עוד על בית משפחת רידל.