הדור הבא

"למה כולם מסתכלים?" שאל אלבוס, והוא ורוז הפנו את ראשיהם כדי להביט בשאר התלמידים. "שזה לא ידאיג אותך," אמר רון וויזלי. "זה אני. אני נורא מפורסם."
אלבוס צחק. הוא אהב את אדון וויזלי, אבא של רוז והוּגוֹ. תמיד הוא אהב להצחיק.
הרכבת החלה לנוע, והוא נופף לאביו ואמו שלום ככל יכולתו. הם נופפו לו חזרה, והפריחו נשיקות באוויר. ככה המשיכו זמן רב עד שנעלמו מן העין.
הוא ראה את ג'יימס עובר, וקרא לו: "היי, ג'יימס, בוא! שמרתי לך מקום!", אבל ג'יימס צחק.
"יש לי חברים משלי, קטנצ'יק, אבל תודה על ההזמנה." אמר ג'יימס והמשיך ללכת עם חבריו, שהביטו בו במבטים מעריצים. אלבוס היה נבוך. וודאי גם טדי לופין לא יחפוץ לשבת לצידו, כי 'יש לו חברים'.
"היי, אתה לא הבן של הארי פוטר?", נכנסו קבוצת בנות שנראו בערך בגיל שלו, "נכון?".
אלבוס הביט בראשונה שעמדה, הכי יפה יפה מכולן, וחייך. "כן, אבא שלי זה הארי פוטר."
הבנות התלחששו וציחקקו, ויצאו מהקרון.
בעקבותיהן נכנסו עוד רבים, שדרשו לראות בעצמם את הבן של הארי פוטר.
"נו, די כבר, צאו!", כעס אלבוס כשבפעם אולי העשרים עוד מישהו פתח וסגר את דלתות הקרון שלו.
"מצטער", אמר ילד אחד שבדיוק נכנס, "רק רציתי לשאול אם אפשר לשבת לידך".
אלבוס הביט בו. הוא היה די נמוך, ונראה כמו ילד בן תשע. הוא היה מנומש ועם שיער חום מסודר. הוא נראה מבויש מאוד.
"לא, לא התכוונתי," מיהר אלבוס, "ברור שאתה יכול לשבת לידי."
הילד שאל, "קוראים לך סוורוס, נכון?".
"סוורוס זה שם שני," אלבוס צחק בלב ממה שעושות השמועות, "קוראים לי אלבוס. ולך?".
"קוראים לי ליאון," אמר הילד- ליאון, "אתה יודע.. אתה ממש דומה לאבא שלך!"
אלבוס ידע את התשובה, אבל עדין שאל: "מאיפה אתה יודע איך אבא שלי נראה?"
ליאון גיחך. "מה זאת אומרת מאיפה? מהפקפקן!".
אלבוס נזכר שאמא סיפרה לו שכשהיא למדה בהוגוורטס, היתה ילדה בשכבה אחת מעליה שקראו לה לונה, ואבא שלה היה עורך הפקפקן. כשהוא מת, היא קיבלה את תואר העורכת, אבל היא היתה קצת מוזרה ולכן היא כתבה דברים קצת מוזרים. באותם ימים נסגר עיתון שקראו לו הנביא השבועי, או משהו כזה, כי הוא פרסם שקרים לרוב. משרד הקסמים הציע ללונה תמורת העיתון כסף רב, והיא הסכימה. כיום, זהו עיתון מוצלח מאוד- אין קוסם שלא יודע מה זה הפקפקן.

דפיקות נשמעו בדלת. "תיכנסו!", אמר ליאון בשמחה, שציפה לחבורה שתראה אותו עם אלבוס ותעריך גם אותו. אך לצערו, נכנסה לשם רק ילדה אחת. אבל בסדר, היא היתה יפה.
"היי רוז!," קרא אלבוס בשמחה, "בואי, שבי!".
רוז חייכה. היה לה שיער ג'ינג'י נועז וקצר, עד בערך הכתפיים. היא לבשה שמלה פרחונית חמודה, ועל ראשה היתה קשת צבעונית. "תודה," היא אמרה והתישבה.
"מי אתה?", שאלה רוז את ליאון. "קוראים לי ליאון", ענה ליאון, "ליאון פרואיט."
רוז החלה להתרגש. "פרואיט?", שאלה בתדהמה, "שם הנעורים של סבתא שלי זה פרואיט! אני לא מאמינה..."
ואז הם החלו להסתודד בצד, לבדוק כל אחד מי הסב שלו ומי הסבתא רבא שלו, ואלבוס חש בודד.
"היי, אל," שמע אלבוס קריאה, "רוצה לבוא איתנו?".
אלבוס הסתובב, וראה שם את טדי לופין עומד ומחייך אליו, עם עוד שניים מחבריו.
"כן!", קרא אלבוס ושמח שיש לו הזדמנות לדבר עם ילדים גדולים ממנו, ולהראות בוגר.
ג'יימס בדיוק עבר מקרון אחד לקרון אחר, ובדרך נתקל בטדי.
"היי, טדי, תגיד..." התחיל ג'יימס, אמר ראה את אלבוס ומייד אמר, "טוב, לא משנה, יש פה ילד קטנצ'יק".
"נו, די לקרוא לי ילד קטנצ'יק!", כעס אלבוס, וטדי אמר: "נו, אתה יודע שאתה לא קטנצ'יק".
"טוב, נו," נכנע ג'יימס, "אז נכון התנשקת עם ויקטואר? ויקטואר וויזלי?".
היה נדמה שכל האוטובוס קפא, בעיקר שני חבריו של טדי. טדי הסמיק, לחייו היו אדומות כעגבניה בבשלותה.
"לא... לא, איזה שטויות...", מלמל טדי והלך, שני חבריו בעקבותיו במבטים סקרנים, שוכח לגמרי את אלבוס מאחור.
"ג'יימס", אלבוס קצת התבייש באחיו, "אתה יודע שזה ממש לא יפה! ועוד לא טרחת להגיד את זה בשקט..."
"אוי, נו אלבוס, מה איתך," חייך ג'יימס בשובבות, "אני רק דואג לו! שנינו יודעים שויקטואר היא חתיכת קרציה...". וברור שהוא היה חייב להגיד את זה דווקא כשויקטואר הנבוכה עברה במסדרון, לחפש את קרונו של טדי.
פרד, בן דודם של ג'יימס ואלבוס, שלמד עם ג'יימס באותה שכבה ושניהם היו חברים טובים (בטח כי שניהם היו שובבים מאוד, על שם האנשים שנקראו עליהם), צחק.
"היא באמת קרציה, אלבוס – אין לך במה להתבייש...", אמר פרד, והוא וג'יימס הלכו יחד לקרון שבחרו לעצמם.

"היי, אלבוס, מה אתה עושה?", שאל קול מאחוריו- רוז וויזלי, "את לא קולט מה אני וליאון גילינו..."

		הפרק הבא