הייה שלום לילי

"תמיד אהבתי אותך, את יודעת" לחשתי לגופתה הקרה והדוממת של לילי אהובתי.

זו שברחה עם אחר והותירה אותי שבור לב, זו שברחה עם אחר והותירה אותי בלי אף חבר לגמרי בודד.

כששמעתי מפיו של דמבלדור על האסון, עזרתי אומץ ויצאתי לראות את פניה בפעם האחרונה.

את פני אהובתי היחידה, כי זו הפעם היחידה שנותרה.

הפעם האחרונה בה אראה אותה, את שיערה האדמוני שבוהקו כלהבה, עיני איזמרגד שובות לב, עור זח כחלב, שפתיים רכות, ואותו חיוך ששבר את ליבי כשנמלטה מידי.

ובכל זאת האמנתי, האמנתי שאשוב לראותה...

בלי חרטה ובלי עצב רק ללכת ולהיפרד, להיפרד יפה בפעם האחרונה.

אך הדמעות פרצו את הסכר, דמעות של אובדן יקר מכל..

יותר יקר מאובדן של אם או אב, חבר או רע.

דמעות של אובדן אהבת אמת, אהבת אמת כוזבת מורעלת שאת ליבי שורפת.

כה בוערת התקווה ואיתה מהלומה, מהלומת כאב ואובדן שאת שליטתי עירערה.

התקווה ששיוותה טעם לחיי נגוזה, ואיתה עולמי.

מרכז עולמי נרצח וכך גם נשמתי.

לאחר ששמעתי את מחשבותיי מזמזמות בראשי שמעתי בכי תינוק, הנשמע כמלאך.

עזבתי את גופת אהובתי ברכות והלכתי לברר מה פשר הבכי.

ושם בעריסה אני רואה אותו.

פעוט בן שנה, בלי אביו ובלי אימו, בלי חבר ובלי רע, בלי מגן ובלי איש.

שוכב לו שם הילד ואת מבטו תוקע בי, מבט מביש.

עיניו כשלה אך השאר כשלו של הבחור הנתאב שגזל ממני את אהובתי והפך אותה לשלו למרכז עולמו.

אותו פעוט כיום גוהר מעליי ואני מתחנן תן לי ללכת ודי.