סוף המלחמה

"אם כך, לצערי, יש כמה דברים שאני צריך להסביר לך," אמר דמבלדור בצער.

"אוקי," ענה הארי.

"זה ברור לשנינו שאתה היחיד שיש בכוחו להרוג את וולדמורט. אבל אם אתה תמות בקסם רגיל, אתה לא תוכל להרוג לאחר מכן את וולדמורט. אז אני צריך ללמד אותך קללה מקשרת. כשהקללה הזאת תפעל, היא תקשר בינך לבין וולדמורט ואז היא תפגע בך קודם ו... ותהרוג אותך ראשון, ואז לוולדמורט לא תהיה יכולת לברוח וזה יהרוג אותו שנייה אחריך."

דמבלדור הסביר להארי איך הכישוף עובד, והארי הקשיב כמו שצריך. אחרי שדמבלדור סיים לספר להארי את ההשפעות של הכישוף, הם קבעו להיפגש מחר כדי שדמבלדור ילמד את הארי איך לבצע את הכישוף.

כשהפגישה הסתיימה היה כבר מאוחר בלילה.

שהארי יצא מהמשרד של דמבלדור המחשבות הציפו אותו.

`אני מניח שעכשיו אני יהיה חייב לספר להרמיוני ורון` חשב הארי.

אבל איך הוא יגיד להם את זה? איך בכלל מספרים לחברים הכי טובים שלך שאתה חייב למות בשביל שהם יהיו מוגנים?

"פורטונה מז`ור" אמר הארי לאישה השמנה והתמונה זזה וחשפה את פתח חדר המועדון של גריפינדור.

הוא ראה שרון והרמיוני לא שם כפי שחשב. מצד אחד הוא שמח שהם לא שם שהוא לא חייב לספר להם עכשיו אבל מצד שני הוא ידע שזה לא יהיה טוב לדחות את זה.

הוא עלה לחדר המגורים של הבנים וראה שרון כבר ישן.

"מחר," נאנח הארי החליף לבגדי שינה, נשכב על המיטה ובקושי רב ניסה להירדם.

למחרת כל מה שהארי חשב עליו זה היה איך לספר לרון והרמיוני. הוא הכין בראש כל מיני נאומים כל מיני הסברים ניסה לדמיין איך רון והרמיוני יגיבו. הוא לא יוכל לספר להם באמצע היום עם כל הלימודים, אז הוא החליט לספר להם בערב.

"רון, הרמיוני," הארי אמר שהוא הרמיוני ורון ישבו במקום הקבוע שלהם בחדר המועדון מול האח.

"כן הארי?" שאלו יחד.

"יש משהו שאני צריך לספר לכם," אמר.

"מה קרה?" שאלה הרמיוני בדאגה

"תראו, בפגישות שלי עם דמבלדור גיליתי משהו חדש."

"אבל אמרת שאין שום דבר חדש שהוא רק רצה לראות אם אתה זוכר," רון אמר.

"שיקרתי," נאנח הארי, "אני לא ידעתי איך לספר לכם, אני לא ידעתי מה לעשות בעצמי."

"מה קורה הארי?" הרמיוני שאלה ועכשיו ממש הייתה בלחץ.

""אני... אני ... הו, איך אני אמור לספר את זה? תראו, אני רוצה שתקשיבו עד הסוף בלי להפריע לי זה גם ככה קשה."

רון והרמיוני הנהנו והארי התחיל לדבר. הוא סיפר להם על הפגישה עם דמבלדור, הוא סיפר להם אל אימלדיה פוטר ועל הזיכרון שלה.

ואז הוא סיים במשפט:

"אני ההרוקרוקס האחרון".

רון והרמיוני הסתכלו עליו המומים. לא יודעים מה להגיד.

"זאת אומרת ש... שבשביל זה אתה צריך..." התחילה הרמיוני והארי קטע אותה.

"כן," הוא ענה.

"אבל זה לא יכול להיות, נכון הארי?" שאל רון מתקשה להאמין, "זאת אומרת דמבלדור הוא... הוא בטח מצא איזה דרך אחרת נכון?"

הארי שתק.

"נכון הארי?" המשיך רון, "הארי... הארי, תגיד לנו שאתה לא צריך למות. תגיד לנו שדמבלדור מצא דרך אחרת."

"אני... אני מצטער רון, הרמיוני, אבל..." התחיל הארי.

"לא!" קטעה אותו הרמיוני על סף דמעות. "תפסיק! זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!" פרצה הרמיוני בבכי.

"הרמיוני, אני כל כך מצטער," חיבק אותה הארי. ורון עדיין הסתכל מהצד לא מאמין.

"אתה לא חייב לעשות את זה," אמר רון.

הוא לא בכה כמו הרמיוני אבל משהו בקול שלו היה שונה. הקול שלו היה קר ומרוחק אבל נשמע כאילו הוא מתאפק לא לפרוץ בצעקות בכל רגע.

"אני חייב," הארי ענה.

"לא, אתה לא. אנחנו נמצא משהו אחר, הרמיוני ואני לא נפסיק להיות בספרייה אנחנו נחפש ונחפש עד שנמצא משהו אחר שיכול להרוג את... את וולדמורט," רון אמר את שמו בפעם הראשונה. "נכון הרמיוני? אנחנו נחפש ונמצא משהו אחר."

 הרמיוני שעדיין בכתה בחיקו של הארי לא אמרה דבר.

"רון," התחיל הארי, "בבקשה אל תעשה את זה קשה יותר, אני כבר השלמתי עם זה."

"אבל אני לא!" צעק רון. "אז מה, אתה פשוט תקריב את עצמך ואנחנו אמורים להמשיך כיאלו כלום? כאילו שום דבר לא קרה?!" עצר לרגע ואז חזר לקול הקר ואמר באיטיות, "א-ת-ה  ל-א ח-י-י-ב  ת-מ-י-ד  ל-ש-ח-ק  א-ת  ה-ת-פ-ק-י-ד  ש-ל  ה-ג-י-ב-ו-ר!"

"אתה חושב שאני רוצה את זה?! אה? זה לא מה שרציתי, וזה לא מה שאני בחרתי. אני לא עושה את זה בשביל עצמי, אני עושה את זה בשביל שכולם יהיו בטוחים כשוולדמורט ימות. איך אתה חושב שאני ירגיש אם יקרה משהו לאחד מכם, ואני ידע שיכולתי לעצור את זה אבל במקום זה הייתי אגואיסט וחשבתי רק על עצמי? אני לא אוכל לחיות עם זה, אני לא אוכל לחיות עם זה שאני אשמע שכל יום שיש התקפה אחרת ואני יכול לעצור את זה, אבל אני לא עושה את זה רק בשביל שאני יוכל לחיות ואחרים ימותו".

רון הסתכל על הארי.

"אני לא מאמין," לחש ואז רץ לחדר השינה של הבנים.

הארי נאנח והרמיוני שבמשך כל השיחה בכתה בחיקו של הארי הרימה את ראשה והסתכלה על הארי.

"הארי,אתה לא יכול לקחת את כל האחריות הזאת עלייך," אמרה בקול צרוד מבכי.

"הרמ, אני כבר החלטתי בבקשה,אל," השיב.

"איך אנחנו אמורים להמשיך בלעדיך?"

"זה יהיה קשה בהתחלה," ליטף הארי את ראשה של הרמיוני, "אבל בסופו של דבר אתם תהיו חייבים."

יום למחרת הארי ודמבלדור נפגשו במשרד של דמבלדור כדי שהארי ילמד את הקסם המקשר.

"תתרכז הארי,תתרכז," דמבלדור אמר.

"אני מנסה,זה לא עובד," התעצבן הארי.

"בוא ניקח הפסקה, אתה צריך מעט מנוחה"

הארי ודמבלדור ישבו על הכיסאות סביב השולחן, ודמבלדור מזג להם שני ספלי תה.

"אז איך אתה מרגיש ?" דמבלדור שאל.

"למען האמת, נורא".

דמבלדור שתק. אולי הוא הקוסם החכם ביותר בעולם אבל אפילו הוא לא ידע מה להגיד לנער בן שבע-עשרה שעומד להקריב את עצמו בשביל להציל את העולם.

הארי סיים את התה ואמר:

"בוא נמשיך אני מוכן עכשיו"

"בסדר," ענה דמבלדור.

דמבלדור לימד את הארי במשך שעות, והארי ניסה וניסה, נכשל כמה פעמים ושוב ניסה עד שהצליח.

"אז זהו זה," דמבלדור אמר.

"אני מניח," השיב הארי. "פרופסור?" הארי שאל בדיוק שהתכוון לצאת מדלת המשרד.

"כן?"

"מתי אני צריך להרוג את וולדמורט?"

"כשיגיע הרגע, אתה תדע."

הארי הנהנן.

"לילה טוב פרופסור".

"לילה טוב הארי".

הימים הבאים היו הימים הכי קשים שהיו להארי. רון לא דיבר איתו, והרמיוני לא הפסיקה להיות אומללה לידו. הכל היה כל כך קשה, על כל דבר שהוא הסתכל הוא ידע שעוד מעט הוא כבר לא יראה אותו יותר. על כל חבר על כל כיתה על כל מורה ועל... דראקו. הם לא דיברו מאז אותו יום ליד האגם. הארי התגעגע אליו כל כך. `הוא אפילו לא יודע` חשב הארי. הוא לא יודע שעוד מעט הם לא יראו יותר אחד את השני. וזה כאב כל כך.

"רון?" קרא הארי.

רון ששכב במיטתו וחשב לא ענה להארי, הוא רק המשיך להסתכל על הקיר. הארי התיישב על המיטה מול המיטה של רון.

"רון אם אתה לא עונה לפחות תקשיב. אני מבקש ממך אל תעשה את זה, אתה לא מבין כמה אני צריך אותך עכשיו. אל תפנה לי את הגב, בבקשה ממך."

רון הסתכל על הארי ונאנח.

"אני מצטער הארי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה."

"אני מבין אותך, לי בעצמי עדיין קשה להתמודד עם זה".

"אני פשוט... אני מניח שחשבתי שאם אני יכעס עלייך, אז יהיה לי יותר קל כשלא תהיה פה. אבל על מי אני עובד? אתה החבר הכי טוב שלי, עברנו כל כך הרבה יחד ועכשיו... עכשיו אתה פשוט תעלם כאילו כלום לא היה."

"אני מצטער שזה חייב להיות ככה."

"אני יודע, שזה לא אשמתך. אתה פשוט תהיה חסר לי, להרמיוני, לכולנו."

"ואתם תהיו חסרים לי," הארי חייך לרון.

"אז מה...אנחנו צריכים להתחבק עכשיו?"

"אנחנו לא חייבים, אבל אתה יודע זה לא יזיק."

"טוב למה לא," רון אמר וחיבק את הארי לממש שנייה קטנה ואז שחרר במהירות.

הוא והארי צחקו.

~*~

לילה אחד הסיוטים שהיו להארי היו חזקים מבדרך כלל. משהו היה שונה, הוא חלם שוולדמורט ואוכלי המוות נמצאים בהוגוורטס, רק שהפעם זה היה נראה כל כך אמיתי. בדיוק כמו הפעם שהוא חלם שנחש מכיש את אדון וויזלי. הארי התעורר בבהלה מזיע כולו ומתנשף בכבדות.

"רון," הארי אמר ונענע את רון כדי שיתעורר,"רון קום מהר."

"רק עוד שתי דקות," אמר רון והתכסה.

"רון זה דחוף! וולדמורט כאן!"

"מה?!" רון קפץ בבהלה ממיטתו.

"בוא, חייבים להודיע לדמבלדור! מהר!"

רון והארי יצאו מהחדר, ורצו במהירות למשרדו של דמבלדור. אבל אז שמעו רעשים מבחוץ, הם יצאו החוצה רק כדי לראות את צוות המורים, דמבלדור וכמה תלמידים נלחמים באוכלי המוות שבחוץ.

"הרמיוני," קרא רון כשראה את הרמיוני בורחת מקללות של אוכל מוות .רון רץ לעבר הרמיוני כדי לעזור לה. בין התלמידים הארי ראה גם את דראקו נלחם באוכל מוות נוסף. קללה עפה לעבר הארי, והארי התחמק ממנה. אחרי שנייה הצטרף הארי לקרב נגד אוכלי המוות, והצליח להכניע ארבעה אוכלי מוות עד שפתאום ראה דמות גדולה ,לבנה כסיד בעלת עיניים אדומות, מופיעה באמצע שדה הקרב.

"וולדמורט," סינן הארי בשקט. בלי שאף-חד יגיד לו, הארי ידע שזה הזמן, אחרי כל האימונים וההכנות, הגיע הזמן לרגע האמת.

הוא החל להתקדם לעבר וולדמורט עד שהחליט שהוא לא יכול לעזוב את העולם מבלי להיפרד מדראקו.

במהירות רץ הארי למקום שבו דראקו נלחם נגד אוכל מוות. הארי שלח קללה לעבר אוכל המוות והוא השתתק. הארי תפס את דראקו בידו וגרר אותו במהירות רחוק משדה הקרב.

"הארי מה אתה..." התחיל דראקו. ולפני שהספיק לסיים הארי דחף אותו בעדינות כנגד העץ מול האגם. העץ שלהם, המקום שבו הם תמיד היו יחד. הארי נישק את דראקו ברכות טועם את טעמו בפעם האחרונה, מריח את ריחו בפעם האחרונה. הארי הפסיק את הנשיקה אבל לא התנתק מדראקו.

"אני כל כך מצטער," לחש הארי נגד שפתיו של דראקו. ורץ בחזרה לשדה הקרב. דראקו רדף אחריו במהירות אבל לא הספיק להגיע. בזמן שדראקו הגיע הוא כבר ראה את הארי עומד מול וולדמורט

"אבדה ופרדין קדברה!" צעק הארי.

חוט אור בצבע טורקיז יצא משרביטו של הארי, עטף אותו ואת וולדמורט, והרים אותם באוויר. החוט פגע בהארי קודם, אבל עדיין החזיק אותו באוויר. אחר כך פגע החוט בוולדמורט. וולדמורט צעק צעקת כאב ואז מת והתפוגג באוויר.

יחד עם וולדמורט נעלם גם החוט והארי נפל על האדמה, ללא רוח חיים, עיניו ריקות מתוכן, ומבטו חלול.

 אוכלי המוות ראו שוולדמורט נעלם וברחו מהר.

"הארי!!!" צעק דראקו ורץ במהירות לגופתו של הארי. הוא נפל על הדשא, אחז בראשו של הארי וניער אותו."תתעורר!" צעק דראקו בקור "אמרתי תתעורר פוטר! שלא תעיז לעזוב אותי חתיכת מנוול! שמעת אותי?!?! שלא תעיז"

אבל הארי לא התעורר.

דראקו הסתכל על גופתו הקרה של הארי, מחכה לתזוזה כלשהי.

"בבקשה אל תעזוב אותי," הפעם דראקו לחש, "תישאר איתי, אל תלך," דראקו אמר בכל חנוק, מנסה לעצור את הדמעות.

אבל שום דבר לא קרה, הארי לא קם ולא חייך אליו, לא אומר לו שהכל בדיחה שהוא רק צחק איתו. כולם רצו לגופה של הארי, דמבלדור הרים את גופתו וסחב אותו וכולם הלכו אחריו. הרמיוני ורון הבוכים וכל המורים המתקשים להאמין. כולם הלכו אחריו, רק דראקו נשאר שם יושב על הדשא הרטוב מטל, מסתכל על הנקודה בדשא איפה שהארי היה מונח לפני רגע. הוא לא בכה, הוא עצר את הדמעות, הוא ידע שאם הוא יבכה אז הכל יהיה אמיתי, הוא ידע שאם הוא יבכה אז זה אומר שהארי באמת מת. וזה לא יכול להיות. הארי לא מת, הארי לא עזב אותו.

שלושה ימים אחר כך נערכה ההלוויה של הארי. היו כל כך הרבה אנשים, כולם ישבו על הכיסאות המונחים מול קבר האבן הגדול.

רון והרמיוני ישבו בכיסאות הראשונים, בוכים. רון חיבק את הרמיוני מנסה לנחמה, דמבלדור וצוות המורים ישבו גם הם בשורה הראשונה יחד עם מחצית משרד הקסמים, ושר הקסמים ובכבודו ובעצמו. מאחוריהם ישבו שאר תלמידי הוגוורטס. ולבסוף, בכסא האחרון והכי רחוק, ישב לו דראקו מאלפוי לבד ובודד, שלהבדיל משאר האנשים שבטקס הוא לא בכה.

הוא הסתכל על כל האנשים המתייפחים, וידע שרובם סתם מעמידים פנים. הוא ידע שהם בעצם רק שמחים שוולדמורט מת ולא על המחיר הכבד שמישהו אחר שילם.

בסוף ההלוויה כולם התחילו להתפזר ודראקו התקדם לכיוון הקבר. בדרך עצרו אותו רון והרמיוני.

"היי דראקו," אמרה הרמיוני שעיניה היו נפוחות מבכי.

"היי," השיב דראקו בשקט. רון רק עמד שם בשקט, לא רוצה לומר דבר.

"איך אתה מרגיש?" שאלה הרמיוני שידעה על מה שהיה בין הארי ודראקו.

"אני לא יודע," השיב בכנות

"דראקו, אנחנו הולכים לשבת קצת ביחד איפה שהוא. אתה יכול להצטרף אלינו שלא תהיה לב-"

"תקשיבי גריינג`ר," קטע דראקו בטון מוזר. "אני ואתם, אף פעם לא הסתדרנו וזה לא הזמן ולא הסיבה להתחיל. אז אם לא אכפת לך, אני מעדיף שלא."

הרמיוני הנהנה. "בכל מקרה אני מקווה שתהיה בסדר," אמרה, והיא ורון הלכו לכיוון הטירה.

גם כשדראקו ידע שהארי מת הוא עדיין לא הבין את המשמעות של זה, הוא לא קיבל את זה שהוא לא יראה אותו יותר.

דראקו נעמד מול קבר האבן עיניו מקובעות באותיות הגדלות והשחורות האומרות:

הארי ג`יימס פוטר 1990-2007

~*~

במהלך המתקפה מתו כמה אוכלי מוות. לוציוס מאלפוי היה אחד מהם. את כל רכושו הוא הוריש לבנו היחיד דראקו.

ברגע שדראקו קיבל את הכסף והרכוש, הדבר הראשון שהוא עשה זה לקנות בית לבד, הכי רחוק שאפשר מהוגוורטס, מהזיכרונות. מכל דבר שיזכיר לו את העבר. עדיין נשארה לו חצי שנה ללמוד בהוגוורטס אבל הוא החליט לברוח.

צהריים אחד, שבוע אחרי מותו של הארי ואביו, ישב דראקו בביתו החדש ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. דראקו קם לפתוח והופתע שראה מי עומד בדלת.

"מאלפוי."

"וויזלי?" שאל דראקו, "מה לעזאזל אתה עושה כאן?"

"אל תתלהב יותר מידי, אני רק באתי לקיים את ההבטחה שלי להארי," השיב רון.

"מה זאת אומרת?"

"לפני שהארי..." עצר רון, מתקשה להגיד את ההמשך, אבל בכל זאת המשיך: "לפני שהארי מת, הוא הביא לי את המעטפה הזאת, וביקש ממני לתת לך אותה אחרי שהוא ימות," רון הגיש לדראקו מעטפה קטנה לבנה שעליה רשום בכתב של הארי: `לכבוד דראקו מאלפוי`

"אה." ענה דראקו ולקח את המכתב בהיסוס.

"אתה יודע, אין לי מושג למה בדיוק הארי כתב לך מכתב, אני אף פעם גם לא שאלתי אותו, אבל מה שזה לא יהיה אתה צריך להגיד תודה שהוא חשב עלייך לפני שהוא מת, לא שזה מגיע לך."

"טוב זה לא בדיוק שאתה כזה צדיק וויזלי!" התעצבן דראקו, "אתה ידעת שהוא הולך למות, ולא עשית שום דבר בקשר לזה ואתה עוד קורא לעצמך החבר הכי טוב שלו."

"סתום את הפה שלך מאלפוי, אין לך מושג על מה אתה מדבר!" עכשיו רון כבר היה ממש מעוצבן.

"מה שאני כן יודע, זה שאתה נתת לו למות."

"עשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע את זה."

"תמשיך להגיד את זה לעצמך, וויזלי, אולי יום אחד באמת תאמין בזה."

"ממתי לך אכפת מהארי, אה? מהרגע שהכרת אותו היית עסוק רק בלמרר לו את החיים, ועכשיו הוא מת! אז עכשיו אתה נזכר לדאוג לו? אז נחש מה מאלפוי, מאוחר מידי! לפחות אני יודע שלפני שהוא מת הייתי חבר אמיתי, להבדיל ממך שהקדשת כל דקה מהחיים שלך למרר את החיים שלו."

"לך תזדיין וויזלי," צעק מאלפוי וטרק את הדלת.

דראקו זרק את המעטפה על השולחן והלך לעשות מקלחת. מילותיו של רון לא עוזבות אותו במנוחה.

 "לעזאזל איתך וויזלי," סינן דראקו ודפק עם ידו על קיר המקלחת.

לקראת הערב דראקו הסתובב בבית מחפש מה לעשות, כשפתאום הוא שם לב למכתב שמונח על שולחן הסלון. הוא היסס לרגע, לא יודע עם לפתוח אות המעטפה או לא. אבל לבסוף נשבר, הוא לקח את המכתב, התיישב על הספה, פתח אותו והחל לקרוא:

לדראקו היקר

היי דראקו, מה שלומך? טוב אתה לא יכול לענות לי אז אני רק מקווה שבסדר.

אני לא בדיוק יודע איך לכתוב פה את כל מה שיש לי להגיד. אני לא ממש טוב במילים, אבל אני אנסה.

אתה בטח שואל את עצמך למה עשיתי את זה.

"כל יום," לחש דראקו והמשיך לקרוא את המכתב.

טוב זה סיפור ארוך אבל אני אנסה לספר לך בערך.

יש משהו שנקרא הורקרוקס. הורקרוקס הוא אביזר כלשהו המכיל חלק מנשמתך. הורקרוקס יכול להיות כל דבר: נעל, מטבע, ואפילו בן אדם. יצירת ההורקרוקס היא דבר נוראי שלא נסלח ודורש שימוש בקסם אפל. בכדי ליצור הורקרוקס צריך להרוג מישהו, ובשביל להרוג קוסם שיש לו הורקרוקסים חייבים להשמיד את כולם. ורק אחרי זה אפשר להרוג אותו.

אתה בטח לא מבין עכשיו מה זה קשור, טוב לוולדמורט היה שבעה הורקרוקסים.

לפני כמה זמן, אני ודמבלדור מצאנו כמעט את כל כולם והשמדנו אותם, היה חסר לנו רק הורקרוקס אחד. באחת הפגישות שלנו גילנו שבלילה שוולדמורט רצח את ההורים שלי, וניסה גם לרצוח אותי, הוא בטעות הפך אותי להורקרוקס האחרון.

עכשיו בטח הכל מתחבר לך, אני הייתי חייב למות בשביל שוולדמורט ימות.

לא יכולתי לספר לך את זה כשעוד הייתי בחיים, כי ידעתי שאם אני אספר לך את זה, אני לא אצליח לעשות את זה, זה יהיה קשה מידי.

דראקו, אני רוצה שתדע שלא הייתה שום דרך אחרת

אני רוצה שתדע, שאתה אחת הסיבות שבגללה לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט אם לעשות את זה או לא.

ויותר מכל, אני רוצה שתדע שאני אהבתי אותך, אוהב אותך ותמיד אוהב. שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי, וזה אחד הדברים שאני הכי מתחרט שאני לא יכול להגיד לך אותם כשהייתי עוד בחיים, ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה שהייתה לי ההזדמנות. פשוט לא יכולתי להגיד את זה שאני יודע שאני הולך לאבד אותך.

שלך,

הארי.

דראקו זרק את המכתב על הרצפה וקם מהספה. הוא התקדם לכיוון השירותים כדי לשטוף פנים כשפתאום משהו אחר לכד את תשומת לבו. זו הייתה מראה ארוכה, שעל מסגרתה היה רשום המראה של ינפתא. המראה הזאת הייתה חלק מהרכוש שלוציוס הוריש לו, לדראקו לא היה מושג מאיפה לוציוס השיג אותה, אבל הוא ידע בדיוק מהי.

המראה שמראה את משאלת לבך. הוא הסתכל על המראה ולא ידע אם לעמוד מולה,הוא ידע בדיוק מה הוא יראה במראה הוא בלע את רוקו ואז התקדם ונעמד מול המראה.

כמו שדראקו חשש, במראה הוא ראה אותו ואת הארי מכורבלים אחד בשני, ומבט מאוהב בעיניהם.

הוא לא היה מסוגל לראות את זה ולדעת שזה לא יקרה אף פעם, דראקו דחף בעוצמה את המראה על הרצפה, והמראה נשברה לרסיסים. אך אחריי שתי שניות היא נעמדה בחזרה וכל הרסיסים נאספו לתוכה ותיקנו את עצמם. שוב הוא רואה את אותה התמונה של דראקו והארי. דראקו עלה במדרגות ורץ למרפסת, הוא נשען על המעקה של המרפסת, ופתאום הרגיש מישהו מחבק אותו במותניו. הוא ידע בדיוק מי זה היה. זה היה הארי, כמובן שזה היה רק בדמיון של דראקו אבל הארי היה שם.

"אני מתגעגע אליך כל כך," דראקו לחש בקול שבור.

		הפרק הבא