את אוהבת אותי?

"אני פה, אימא. אני לא הולך לשום מקום" נוויל הרגיע את אמו. היא חייכה אליו חיוך גדול וחזרה לשכב במיטה ברוגע.

הוא לא התבייש בהם. בעומק ליבו הוא העריץ את הוריו על גבורתם בשבילו. הרי בגללו הם השתגעו- כשהגנו עליו מפני אתם-יודעים-מי. בבית היה לו אוסף של עטיפות המסטיק הכי מתנפח של דרובל. אימא שלו תמיד הייתה מביאה לו אותם במתנה. הוא לא ידע אם היא חושבת שבאמת יש לו שימוש בהם או שהיא פשוט מביאה לו, אבל זה נתן לו הרגשה שהיא אוהבת אותך. לא אכפת לו אם זה משהו לא שימושי או חסר תועלת. בשבילו- זה הרבה מעבר לזה.

אבל הוא תמיד חשב מה היא קורה אילו וולדמורט לא היה מנסה להרוג אותו וההורים שלו היו נורמליים. במקום שהוא יגן עליהם הם היו מגנים עליו. כמה שהוא צריך את ההגנה הזאת, את התמיכה הזאת. לדעת שהם פה, סומכים עליו.

אם רק היה יכול להחזיר את הזמן לאחור...

"אימא?"
היא הסתכלה עליו בעיניה הגדולות והמפוחדות, "את אוהבת אותי, אימא?" קולו רעד כששאל אותה. "בבקשה אימא, תעני לי!"
הוא ידע שהיא לא מסוגלת להשיב לו אבל הוא רצה לראות אם היא הבינה מה הוא אומר. אם היא מרגישה משהו, או שמבחינתה הוא זר שמבקר אותה לעיתים קרובות.
"אכפת לך ממני?" שאל, "שיש לי חברים? שלא קר לי בחורף? שאני לא מתעורר באמצע הלילה?" 
היא המשיכה להסתכל עליו אך הושיטה את ידה כדי לנגב את דמעותיו. "אני רק רוצה אימא רגילה. אימא שלא כואב לה, שלא סובלת. אני לא רוצה שתסבלי, כואב לי לראות אותך ככה!" 
הוא פרץ בבכי כואב. מה הוא לא היה עושה בשביל שלא יכאב להם? מה הוא לא היה נותן כדי שיוכלו לחיות את החיים שלהם כמו שרק חלמו?
"אני אוהב אותך אימא ואני בטוח שגם את אוהבת אותי". הוא נישק על לחיה והתבונן בעיניה. דמעה זלגה מהן.

---עבר ביטווא:)---