הם לעולם לא יחזרו

סבתו נתנה לו שתי נשיקות רטובות במיוחד ושחררה אותו מאחיזתה. "אתה בטוח שאתה תסתדר מפה?" היא שאלה אותו בדאגה. "סבתא, עברתי את המעבר הזה כבר חמש פעמים. אני יכול להסתדר פעם אחת לבד", הרגיע אותה טד.

"טדי שלי" הדמעות עלו בעייני סבתו והיא מהירה להצמיד אותו אליה. "איך גדלת! אתה כל כך דומה לאימך. היא מעולם לא נתנה לי ללוות אותה. תמיד אמרה שהיא תסדר בעצמה". הדמעות חנקו את גרונה והיא השתתקה. "אם רק היית מכיר את ההורים המקסימים שלך" היא פלטה לבסוף, נתנה לו נשיקה על הלחי ומהירה להתרחק משם. כל פעם אותו הדבר- היא מתחילה לומר לו כמה הוא דומה להם, הדמעות עולות וזהו. הוא לא יודע כלום מהעבר שלהם. חוץ מזה שאביו היה איש זאב ואימו הילאית. כל פעם ששאל את סבתו או את סנדקו -הארי- הם שתקו ולא אמרו כלום. זה הוציא אותו מדעתו. הוא היה צמא למידע על עברם. מה הם אהבו לעשות, לאכול. אילו רק יכול לרגע לחזור ולדבר איתם, לשאול אותם. 

אבל הם לעולם לא יחזרו.

הוא סידר את כלובו של ברג'ין, הינשוף שלו, והחל להתקדם לעבר המעבר לרציף תשע ושלושה רבעים. הוא עצם את עיניו ופקח אותן רק כשהיה בטוח שעבר את לרציף. אנשים וילדים נרגשים חלפו על פניו. הוא עשה את זה! טד התחיל ללכת לעבר הרכבת כשלפתע מישהו קרא בשמו, "טדי!". הוא קלט כמה קריאות נרגשות ואז שלושה ילדים נלהבים קפצו עליו. אלה היו ג'יימס, אלבוס ולילי פוטר. הוא חיבק את ג'יימס, פרע בחביבות את שערו של אלבוס וירד על ברכיו כדי להביט בפניה של לילי הקטנה "שלום לך נסיכה", אמר לה והיא הסמיקה. הוא אהב מאוד את שלושתם כאילו היו אחיו הקטנים, אבל ללילי היה משהו שלבנים לא היה. אולי זה היה החינניות או אולי האמת והטוהר ששפע ממנה. "התגעגעתי אליך טדי",היא אמרה וחיבקה את צווארו. "גם אני אליך. אל כולכם". הוא קירב אליו גם את אלבוס וג'יימס וחיבק את כולם ביחד.

"טוב, אחרי החיבוק המרגש הזה אפשר להמשיך להתקדם?" זירזה אותם ג'יני "אתה לא רוצה לאחר בשנה הראשונה שלך, נכון, ג'יימס?" ג'יימס מיהר להתנתק מטדי ומיהר לעבר אימו כדי להיפרד ממנה. לילי ואלבוס שיחררו אותו והוא התרומם "היי טדי" אמר הארי וחיבק אותו. "מה שלומך? איפה סבתא שלך? היא לא ליוותה אותך לרכבת?" הוא שאל בדאגה.
"היא ליוותה אותי עד למעבר ושם היא נפרדה ממני", טדי הסביר ובלי ששם לב נפלטה מפיו אנחה "מה יש?", הארי שאל "עוד פעם דמעות?" טדי הנהן. "הארי. אני רק רוצה עוד דברים. מעבר לזה שאני דומה להם. אתם אף פעם לא מספרים לי. אני רוצה לדעת על העבר שלהם, מי הם היו!" התסכול עלה בקולו של טד והארי לקח אותו לצד, הרחק מלילי ואלבוס המתבוננים. הארי הניח את ידו על כתפו של טדי. "טדי, אתה צריך להבין את סבתא שלך. היא איבדה את בעלה, את הבת שלה ואת החתן שלה במלחמה הזאת ואתה היחיד שנשאר לה. לטפל בך היה לה קשה מאוד בגלל הזיכרונות שאתה מעלה בה. היא לא יכולה לספר לך עליהם, זה יותר מדי בשבילה. תנסה לגלות מעט הבנה." אמר הארי.
"בסדר, אני מבין! אבל למה אתה לא מספר לי? אני כבר בן שש עשרה ואני לא יודע כלום על ההורים שלי." טדי הרים את קולו והשתתק שראה שהעוברים ושבים מתבוננים בו בפליאה. "טד, אני... לא יצא לי להכיר יותר מדי את עברם של הוריך. הכרתי את אביך רק בשנה השלישית ללימודי ואת אימך בשנה החמישית. אני יכול לספר לך, אבל אני חושש שתצטרך ללכת יותר אחורה מזה." טדי הביט בו מבולבל. מי יכול לספק לו יותר מידע? כמעט כל חברי אביו מתו. כך הוא חשב.

"לגבי הילדות של אביך אני לא יכול לעזור לך, אבל נראה לי שאני יודע מי תוכל לספק לך קצת מידע על אביך ואימך בזמן לימודיהם בהווגורטס. פרופסור מקגונגל." טדי הכיר את הפרופסור מקגונגל, היא הייתה ראש הבית שלו וסגנית המנהל. "והיא תספר לי עליהם?" הוא שאל.
"לא רק שהיא תספר לך. אני בטוח שהיא תסכים אפילו להראות לך" אמר הארי בחיוך. "להראות לי?" טדי לא הבין. "דרך הזיכרון שלה מהעבר, תוכל לראות את הזיכרון שלה. היא עוד תסביר לך". הארי אמר. טדי הנהן וחייך, מרוצה. שריקה נשמעה והארי זירז את טדי לעלות לרכבת "בהצלחה טדי. מקווה שהיא תצליח לענות על השאלות שלך".הארי אמר כשנפרדו. 
טדי עלה על הרכבת ונופף לסנדקו לשלום. 

---מבוטא---

להמשיך?

		הפרק הבא