פטרונוס-הסיוט הכי גדול של תלמיד הוגוורטס

אני לא מאמין שאני היחיד.

היחיד שלא יכול להפיק פטרונוס.

ולמה?

בעצם...אין לי תשובה לזה.

אבל 85% שזה בגלל אמא שלי.

או אבא שלי,מה שלא כל כך בטוח.

לפעמים אני לא מבין את ההורים שלי.

מה,הם לא רוצים להגן עליי?!

פטרונוס זה דבר שימושי.

נראה לי גם שזה קורא את העבר או את הווה או העתיד.

כאילו,הפטרונוס של גריינג'ר,זה לוטרה.בדיוק כמו הפנים שלה.היא לוטרה אנושית.

הפטרונוס של וויזלי (הבן) זה כלב.בדיוק מה שהוא.

הפטרונוס של וויזלי (הבת) זה סוס.בדיוק כמו הפרצוף שלה.

הפטרונוס של פנסי,זה בולדוג.הו,האירוניה.

של לונה לאבגוד מרייבנקלו,זה ארנבת.בדיוק כמו..כמו ה..כמוהה.

של פוטר הנתעב,זה אייל.כמו שלאבא הנתעב שלו היה.

אם לי היה פטרונוס,הלוואי שזה היה נחש!

אבל בזכות התאוריה שלי,זה על בטוח יהיה נמייה.

או משהו יותר גרוע...כמו...כמו אוגר..או עכברוש..או..מכרסם אחר!

אני שונא מכרסמים.

הם כאלה..פיציים ולא שימושיים.

וחתולים אוהבים לאכול אותם.

יום ראשון,5:38 בבוקר

אני שונא את פנסי.

היא לגמרי משוגעת.

ואני יכול להעיד על זה.

היא העירה אותי בחמש שלושים ושמונה.

בבוקר.

בצרחות.

כשהיא אמורה להיות במעונות של הבנות.

זה היה משהו כזה.

באמצע חלום מהמם ונפלא עליי,מפיק פטרונוס נחש מושלם וכולם מקנאים בי,שמעתי צרחות,שדמו בצורה מחרידה,לצרחות של פנסי.

התעוררתי בבהלה.

"בוקר טוב,דראקו!"אמרה פנסי.

"מה קרה?"שאלתי,הלב שלי דפק בחוזקה,הייתה לי הרגשה שפנסי עוד מעט תעשה לי התקף לב.

"רציתי לאחל לך בוקר טוב"אמרה פנסי.

"מה השעה?"שאלתי.

"5:38"אמרה פנסי "בבוקר".

נאנחתי.

הושטתי את ידי אל השידה שליד המיטה שלי.

הייתה שם כוס עם נוזל שקוף,קיוויתי שזה מים.

יום ראשון,12:17 בצהריים

טעיתי.הו,כמה שטעיתי.זה לא היה מים.לגמרי לא מים.

אפשר לומר שזה היה הכל,חוץ ממים.

אבל,אני עדיין לא יודע מה זה.

זה קרה אחרי שיעור שינוי צורה עם הגריפינדורים...לא,רגע..תורת הצמחים...לא,מוח מעצבן,אחרי....טיפול בחיות פלא.

השיעור השנוא עליי.עם המוטציה הבן כלאית הזאת שקוראת לעצמה "רובאוס האגריד,מורה".

בקיצור,זה קרה.

הרגשתי דחף נוראי ואיום להקיא,אחרי שלמדנו בשיעור על שימושיהם של גללי לשלושים.

רגע,המוח שלי לא מתפקד כל כך טוב,בטח בגלל הנוזל דמוי המים,הלכתי לשירותים כדי להש...לעשות צרכים.

רצתי ורצתי,עוד שנייה ו..תהיה לי תאונה.במכנסיים.

התנגשתי באב"ם.

אדם בלתי מזוהה.

"אולי תסתכל לאן אתה הולך,מאלפוי"אמר האב"ם.

הרמתי את מבטי.

גריינג'ר.

"מה את עושה פה?"שאלתי.

ברצינות,מה היא יכולה לעשות בדרך לשרותים?!

"אני הולכת לשירותים.גם לי יש צרכים.אתה לא היחיד"אמרה ג'ריינג'ר.

הרגשתי עקצוץ בראש.

בטח המוח הלא פעיל והמעצבן שלי.

אבל הו,כמה שטעיתי.שוב.

"הכל בסדר,מאלפוי?"שאלה גריינג'ר.

"כן,ברור"אמרתי "למה?"

"כי יש לך אוזניים של...אוגר"אמרה גריינג'ר.

"ברצינות,גריינג'ר.ממך,הייתה מצפה להעלבה רצינית יותר"אמרתי.

"מה?!"שאלה גריינג'ר.

"מה זאת אומרת מה?!"שאלתי.

הרגשתי התכווצות.

אוי לא.

אוזניים של אוגר זו לא מחמאה.

אני אוגר!

הפכתי לאוגר!

באסה,זה היה יכול להיות נחש.

		הפרק הבא